עם סאדיזם יש לי בעיה, ואני מקווה להסביר אותה בפוסט הזה. אתחיל באבחנה טריוויאלית שיש כאלו שמשום מה מפספסים אותה. סאדיזם ≠ שליטה. סאדיסט, ונניח לרגע בצד את ההגדרות הפורמליות, הוא מי שמפיק הנאה מינית מהסבל של הזולת. שולט, לעומת זאת, מפיק הנאה מינית מעצם היותו בעמדת שליטה. הוא לא צריך שהנשלט יסבול כדי להגיע לסיפוק.
לא זו בלבד, אלא שיש גם סגנונות שליטה שמכוונים דווקא להיטיב עם הנשלט. דוגמא מצוינת לכך הוא הסגנון ש ArchAngel מכנה בפרופיל שלה: 'שליטה אימהית'.
סאדיסט אמיתי, (שנהוג לכנות אותו בספרות: 'סאדיסט פתולוגי') הוא אדם שההנאה המינית שלו תלויה בסבל של הזולת. נטייה מינית כזו היא בעייתית מאוד. בניגוד למה שאפשר לחשוב, מאזוכיסט הוא לא בן-זוג טוב עבור הסאדיסט. מאזוכיסט מפיק הנאה מינית מסבל גופני. הגדרה מקובלת גורסת שסבל והנאה הם הפכים - הנאה = חוסר סבל, ואילו סבל = חוסר הנאה. לפי הגדרה כזו המזוכיסט בסיכומו של עניין נהנה מהכאב. אם נזווג אותו עם סאדיסט אמיתי, זו רק שאלה של זמן עד שהסאדיסט יזהה כי המאזוכיסט בעצם נהנה ויפסיק להפיק תועלת מהיחסים ביניהם (או חמור יותר יתחיל להתעלל במזוכיסט באופנים שכבר לא יגרמו לו הנאה).
אם נניח כמקובל היום, שהנטיות המיניות שלנו הן מולדות, הרי שאפשר להסתכל על סאדיזם פתולוגי כאל סוג של מום. מי שנולד סאדיסט לא יכול להימלט לחלוטין מהסבל. פתוחות בפניו שתי דרכים בלבד. או שידכא את היצר שלו ויסבול מחוסר סיפוק מיני, או שיספק את היצר המיני שלו ויגרום סבל לזולתו. אפשר להשוות נטייה מינית כזו לפדופיליה. גם היא מותירה בפני הפדופיל את שתי האלטרנטיבות העגומות הללו – לסבול או לגרום סבל.
לאור זאת, אני חושב שבעולם השליטה אפשר למצוא (לפחות) שתי מוטיבציות שונות להיות בעמדת השולט.
נתחיל בראשונה שהיא בעייתית. להערכתי ישנם שולטים/שולטות שהם למעשה סאדיסטים פתולוגיים (אם כי אולי ברמה נמוכה). המצב האידיאלי מבחינת היצר המיני שלהם היה גרימת סבל אמיתי. אבל בגלל שנטייה כזו מתנגשת עם המצפון שלהם, ובגלל שיקולי תועלת שונים הם מעדיפים לשחק במשחקי כאילו. הפרטנר נראה כאילו הוא סובל וכך הם מגיעים לסוג של פורקן. זה בערך כמו שפדופיל משתמש בציורים של ילדים כדי לספק את מאווייו במקום בילדים אמיתיים. לכשעצמו אין רע בפתרון הזה, אבל מעל הראש מרחף החשש מפני חציית הגבול. כמו שפדופיל מועד תמיד לחצות את הגבול ולהתעסק עם ילדים אמתיים ולא רק בציורים שלהם, כך סאדיסט אמיתי עשוי לחצות את הגבול ולגרום פה ושם סבל אמיתי כדי להגיע לסיפוק מיני.
המוטיבצייה השנייה להיות בעמדת השולט לא קשורה לסאדיזם כלל ועיקר. נכון, גם כאן נראה לפעמים שהשולט מפיק תועלת מגרימת סבל לזולת אבל זו טעות. גרימת הסבל היא רק אמצעי להדגיש את יחסי השליטה שהם עצמם מה שמגרה את השולט (וגם הנשלט). בניגוד ליחסים בין סאדיסט למאזוכיסט, יחסים בין שולט לנשלט יכולים להיות סימביוטיים. שני הצדדים מפיקים מהם תועלת.
מנקודת מבט של נשלט לא תמיד קל להבחין מתי מדובר בשולט שמפיק הנאה משליטה ושאיתו ניתן יהיה לבסס מערכת יחסים טובה, ומתי מדובר בסאדיסט שכל מערכת יחסים איתו תתחיל ותיגמר בסבל אמתי. אם כי ייתכן שהמודעות לקיומן של מוטיבציות שונות עשויה לסייע.
אולי הגזמתי... אשמח לשמוע את דעתכם!
