קריאה בחדר ההמתנה לגיהנום

מוקדש לליידי גלדריאל

כדי להכניס לה זיכרונות של נופים פראיים יותר וצפייה לזמנים שבה התנועה באה יותר בקלות.

יש לי בעיה עם כתיבה על הרס עצמי. תמיד כשאני מצליח להעלות בכתב את המחשבות על הרס עצמי אני מרגיש שלא כתבתי כלום. כאילו הוצאתי טיפה מהים, והטיפה הזאת לא ממש יכולה להעיד כלום על הים. מסיבה זו אני לא מבטיח לכתוב שום דבר שיהיה לשביעות רצוני. הספק הזה נוכח מהמילה הראשונה שעולה סביב הנושא.

כתיבה, כידוע זה עסק נורא תרפי. זה נכון מאוד כל עוד נותנים ביסים בגודל סביר. בדרך-כלל, אחרי פריקה לידי מילים יש תחושה של שחרור, כמו גיבוי של מחשבה מופשטת או זיכרון על כונן חיצוני. הרס עצמי, לעומת זאת הוא חתיכת מפלצת. לפחות מחוויותי. כמו דרקון ההידרה, קשה לצאת גיבור מולה. זה כמו להילחם אש באש, או לנסות לברוח מהnothingness מהסרט "הסיפור שאינו נגמר". רק תבחרו דימוי כי לא מצאתי אחד שמתלבש כמו שצריך - חזק ככל שתיהיה.

מצד שני, כתיבה היא גם פרידה. אז יתכן שיש סיבה למה זה כל כך קשה לדגום מהבהמה הזאת. יש לי עוד דרך לעבור לפני שאבין מה הסיבה. לאט-לאט, צעד-צעד, אגיע לשם.

יש לכם מזל גדול שאתם לא רואים איך הזקן שלי נראה עכשיו.

חבל אפילו לנסות לדמיין את המחזה(אבל אם כבר אז)

דמיינו ברזלית בבוקר שאחרי

דמיינו את בית השחי של האגריד

דמיינו את בלאק בירד הפיראט יושב שבעה

דמיינו ציור של ג'קסון פולוק, רק בתלת-מימד

(המחשה)

דוגמא קטנה מבמאי הסטופ-מושן הכי הזוי עלי האדמות. יוצר הסרטים והאמן הסוריאליסטי יאן סוונקמאייר

Meat Love - Jan Svankmajer

פסגת הsynthwave בלי תחרות

I'm giving you a night call to tell you how I feel
I want to drive you through the night, down the hills
I'm gonna tell you something you don't want to hear
I'm gonna show you where it's dark, but have no fear

There's something inside you
It's hard to explain
They're talking about you, boy
But you're still the same
There's something inside you
It's hard to explain
They're talking about you, boy
But you're still the same

Mountain porn, that is (;

המקום: על שפת המים

הזמן: לילה

אחרי שהרווינו אחד את השניה בקפה ובשיח ונרגענו בלחש הגלים היה אפשר לנדוד חופשי במחשבות. פירגנתי לה ואמרתי לה בחיוך "עמדת במילה שלך, ועוד בחריגה של שעתיים."

הסמיקה והשיבה "אפילו אם היית מבקש נורא יפה עדיין לא הייתי נותנת לך"

היא ראתה מבעד לעיניי שהמחשבות שלי רצות. 

"אתה חושב מה להגיד?" שאלה. "לא, רק חושב".

היא עודדה אותי ליהנות מהשתיקה ביחד, מתחת לשמי הלילה.

שיתפתי אותה במלא מחשבות מכאן משם אבל בשקט הנעים הזה היו מחשבות ששמרתי לעצמי(לעת עתה).

השתדלתי להימנע מלכתוב כאן דברים מחיי האישיים. לא התכוונתי לחשוף כמעט בכלל אבל דברים השתנו מאז. הנה.

לא ישנתי כבר כמה לילות אז קחי את מה שאני אומר בעירבון. אני לא חולק עליך שנפרדנו... זה כנראה היה הדבר הנכון לעשות. נקלענו לדרך ללא מוצא. את אמרת את זה הכי טוב: אחד מאיתנו תמיד יצטרך לעשות ויתור. עם הזמן הבנתי את זה יותר בבירור. לא הבנו אחד את השני רוב הזמן ולפעמים העדפנו לבלות לחוד. היינו דוגמא חיה לתקלת תקשורת. אבל היו ויתורים ונצברו חוויות. ככה זה כששני אנשים רוצים את אותו הדבר, רוצים להיות ביחד אבל כל אחד בטריטוריה שלו.

בכנות לא ידעתי כמה ויתרתי עד אחרי שנפרדנו. כי את הפשרות הגדולות לא רואים כלפי חוץ, הם באים מבפנים. כמו הסודות שקברתי בתוכי כל כך הרבה זמן ששכחתי לשחרר אותם אפילו מול היקרה לי מכל. לא סתם קשה לי להיפתח, כי יש שריטות שבאות בירושה, כאלה שנובעות מטראומות כל כך קדומות שהן נידונו להופיע ולהרוס מערכות יחסים בחזרה אינסופית. ויש שריטות שבשביל אחת מיוחדת במינה מוצאים דרך לשבור את המעגל. ככה זה כשאוהבים.

עם הזמן אי-הבנות קטנות הפכו לריבים וחוסר סינכרון שהיה זניח בהתחלה הפך יותר ויותר משמעותי. חוסר סינכרון שהוביל אותי להתרחק, לך להתקרב ואז להתרחק ולי להתקרב עד ששנינו רצינו את המרחק. מה שהפך את הזמנים שבהם היינו מסונכרנים לכאלה מתוקים ואופוריים. כל ההיאבקויות השובבות במיטה, והמקלחות המשותפות והפרצופים המטופשים שלך. ומה שהיה קשר קליל וכיפי הפך לקשר עמוק עטור רגעים יפים וגם קשים.

בסופו של דבר שנינו יצאנו די תמימים שנוכל להישאר קרובים אחרי הפרידה ולהתראות לעיתים תכופות. כי אהבתי אותך...  מכל הלב ולהסתפק בפחות יהיה חטא למה שהיה בינינו.

בעקבות הפחד מהפרידה והתכניות השונות שלנו לעתיד אמרת שאולי בהמשך נחזור להיות ביחד ונמשיך מאיפה שהפסקנו. מי יודע. אבל תדעי שגם עכשיו את חשובה לי ואת במחשבותיי.