השתדלתי להימנע מלכתוב כאן דברים מחיי האישיים. לא התכוונתי לחשוף כמעט בכלל אבל דברים השתנו מאז. הנה.
לא ישנתי כבר כמה לילות אז קחי את מה שאני אומר בעירבון. אני לא חולק עליך שנפרדנו... זה כנראה היה הדבר הנכון לעשות. נקלענו לדרך ללא מוצא. את אמרת את זה הכי טוב: אחד מאיתנו תמיד יצטרך לעשות ויתור. עם הזמן הבנתי את זה יותר בבירור. לא הבנו אחד את השני רוב הזמן ולפעמים העדפנו לבלות לחוד. היינו דוגמא חיה לתקלת תקשורת. אבל היו ויתורים ונצברו חוויות. ככה זה כששני אנשים רוצים את אותו הדבר, רוצים להיות ביחד אבל כל אחד בטריטוריה שלו.
בכנות לא ידעתי כמה ויתרתי עד אחרי שנפרדנו. כי את הפשרות הגדולות לא רואים כלפי חוץ, הם באים מבפנים. כמו הסודות שקברתי בתוכי כל כך הרבה זמן ששכחתי לשחרר אותם אפילו מול היקרה לי מכל. לא סתם קשה לי להיפתח, כי יש שריטות שבאות בירושה, כאלה שנובעות מטראומות כל כך קדומות שהן נידונו להופיע ולהרוס מערכות יחסים בחזרה אינסופית. ויש שריטות שבשביל אחת מיוחדת במינה מוצאים דרך לשבור את המעגל. ככה זה כשאוהבים.
עם הזמן אי-הבנות קטנות הפכו לריבים וחוסר סינכרון שהיה זניח בהתחלה הפך יותר ויותר משמעותי. חוסר סינכרון שהוביל אותי להתרחק, לך להתקרב ואז להתרחק ולי להתקרב עד ששנינו רצינו את המרחק. מה שהפך את הזמנים שבהם היינו מסונכרנים לכאלה מתוקים ואופוריים. כל ההיאבקויות השובבות במיטה, והמקלחות המשותפות והפרצופים המטופשים שלך. ומה שהיה קשר קליל וכיפי הפך לקשר עמוק עטור רגעים יפים וגם קשים.
בסופו של דבר שנינו יצאנו די תמימים שנוכל להישאר קרובים אחרי הפרידה ולהתראות לעיתים תכופות. כי אהבתי אותך... מכל הלב ולהסתפק בפחות יהיה חטא למה שהיה בינינו.
בעקבות הפחד מהפרידה והתכניות השונות שלנו לעתיד אמרת שאולי בהמשך נחזור להיות ביחד ונמשיך מאיפה שהפסקנו. מי יודע. אבל תדעי שגם עכשיו את חשובה לי ואת במחשבותיי.
