הם התכתבו במשך תקופה לא קצרה, הרבה הערכה הדדית ככל שניתן בין שולטת לגבר, שיחות ארוכות, הקלטות. כשביקשה תמונה שלו (יותר מאחת) הוא הוחמא.
שניהם לא יכלו לממש את הקשר איש איש וסיבותיו, אבל זה לא אמר שההערכה פחתה.
יום אחד היא נעלמה וכמו כל הנעלמים פה, הוא ריווה שנעלמה כי היא בטוב (לפעמים זה קורה גם כן), החיים נמשכו.
יום אחד היא חזרה פתאום, הם חזרו להתכתב, לסמן לייקים, ככה כמו חברים ותיקים, סליחה, לא חברים, שולטת וגבר.
יום אחד אחרי שחזרה סימנה שוב לייק באחד הפוסטים. מרגש שהגבת הוא שלח לה הודעה ושוב התחילו דברים להתגלגל. תכתוב לי סיפור בבלוג, משהו שירגש אותי היא אמרה והוא ענה ודאי. אמיתי או בדיוני הוא שאל והיא ענתה: משאירה את ההחלטה בשבילך.
תודה רוז הוא ענה ועוד לפני שההודעה: רוז???? הגיעה, הוא כבר ידע שטעה בשם.
היא אמרה שכבר תמצא דרך לגרום לו לשלם.
הוא ידע שהיא תמצא.
למחרת כשהיא כתבה לו שירד למטה מהמשרד כי היא במקרה עברה בסביבה והיא פנויה, הוא ידע שהיא לא עברה במקרה, אבל ידע שפינתה מעט זמן.
הוא ירד בחשש, היא חיכתה למטה, מחוייכת דווקא.
בא נלך לבית קפה, אני מכירה אחד קרוב ושקט.
הם הלכו, יותר נכון היא הובילה והוא נגרר.
עוד לפני שהתיישבו היא אמרה, תזמין לי קפה ולך לשירותים. הוא חיכה שם כמה דקות מפוחד, עד נשמעה דפיקה בדלת. היא חיבקה אות, הכל בסדר היא אמרה, טעויות קורות. הוא לחש תודה כמעט בזמן שהברך שלה פגשה את האשכים שלו. ושוב ושוב. הוא התקפל. הכל בסדר, היא לחשה לו. הוא היה מקופל לתוך החזה שלה. מותר לך לינוק, היא חלצה שד לבן ויפה ודחפה את הפטמה לתוך פיו. הוא ינק בשקיקה ממש. גם לך יש פטמות היא לחשה כשסובבה את הפטמות שלו מבעד לחולצה ושוב ברכיה באשכים.
אתה לא מפסיק לינוק היא לחשה תוך כדי בעיטה.
כל התהליך נמשך כמה דקות כשבסופו הוא היה מכופף מכאב.
כשזדקף מעט ראה שהיא מוציאה סטראפ מהתיק.
כשהיא סובבה אותו וסיככה לו את הישבן היא לחשה לו: על כל פמפום אתה תלחש את השם שלי, ככה לא תשכח.
והוא כבר ידע שלא ישכח את שמה לעולם ...