"אני יוצאת".
ההודעה קופצת לי, ואני מחייך לעצמי. התחלנו.
נכנס לאפליקציה, רואה שהצעצוע שלה כבר מקוון וממתין להפעלה. אני מכוון לרטט בינוני, וכעבור שניה קופצת ההודעה הצפויה.
"פאק, דאדי"
יש לה נסיעה של כחצי שעה, במהלכה הצעצוע שבתוכה ירטוט ללא הפסקה, כאשר מדי פעם אקפיץ את העוצמה מעלה לשניה או שתיים. מדמיין אותה קופצת במושב בהתאמה, ומחייך.
הדפיקה בדלת חזקה ומהירה. אני פותח לאט "מישהי פה חסרת סבלנות, אני רואה". היא עומדת מולי, זעה באי נוחות, מחככת ירכיים. "דאדייי!" בקולה חצי תחינה חצי התרעמות שלא נותן לה להיכנס.
"כן, ילדונת? יש לך משהו לאמר?"
לרגע היא מכרכמת פניה לזעיפה, ומיד משנה לחיוך מתוק ועיני עגל. "דאדי, אני יכולה להיכנס בבקשה?"
" זה כבר יותר טוב, ילדונת" אני מחייך וזז הצידה, נותן לה להיכנס. היא מניחה את התיק בזהירות על הכסא - כבר למדה לא לזרוק אותו בחוסר אכפתיות - ונעמדת במרכז החדר, מוכנה לביקורת.
אני סובב אותה לאט, בוחן מעלה מטה. השימלה הקלה מדגישה את קימוריה, פטמותיה המזקרות מבעד לבד הדקיק והחזיה מעידות על רמת הגירוי שלה.
אני נעמד קרוב מאחוריה, ניחוח שערה הרענן עולה באפי בעודי מצמיד את שפתיי לאוזנה. "איך היתה הנסיעה, קטנה שלי?" אני לוחש, והיא מצטמררת.
המשך יבוא.