השינה מתרחקת, ככל שאני מנסה להירדם. לבסוף אני מוותר. משתרע על בטני, מקפל ברך ימין גבוה, מפסק רגליי, מבליט את אחוריי מתחת לשמיכה. מחכה שתבואי.
וכשתבואי, את תצבטי אותי, ואני אלטף אותך.
תכי בי באגרופייך, ואני אשתחווה לך.
תנשכי אותי, ואני אלקק לך.
תמרטי את שיערי, ואני אמצוץ בלהט...
לעולם לא אדע מה צעדך הבא,
אך אביט בך מעריץ, בעיני המצועפות.
והצורך לרצות אותך יפעם בי, כמו שהוא פועם עכשיו. כמו לב חי...
כי הנה, הנה, מתגלה החלק הרך מתחת לקליפה...
מסתבר שאת גם אנושית.
אבל הלילה ארוך ואפל. אחרי מופע העינוגים הקליל, החיבוק הידידותי האמיץ, יוצאת המכשפה שבך ומטפסת על המטאטא.
אני מתבונן מהחלון בלילה הזה, צופה בירח הנגוס, שומע נביחות כלבים ורואה את צלליתך, רכובה על המטאטא, יוצרת קשת מושלמת בשמיים.
הלילה תנחתי אצלי בחלום. הלילה אזכה ללחך את ירכייך. אשאף את ניחוח עורך באפי וארגיש את הפעמונים מצלצלים בכל הכוח בכל פסגות ההנאה שלי.
הלילה תזי עלי כמה טיפות ירקרקות ואני אוכל לזחול ולמצוא מפלט מכל הפחדים שהטלת עלי, מכל העינויים שהשתת עלי.
ואת המפלט אמצא עמוק בין ירכייך, בעמק הפות, בתוך מערה נידחת.
את דרכי אפלס בעזרת שפתיי ולשוני וכשאגיע אסתתר מפנייך, מכוסה בנוזלייך, בעמקי גופך.
אנצל את שאננותך הרגעית, הרי אני הוא זה שבזכותו את גומרת שוב ושוב, ואחכה שתחפשי אותי.
ולבסוף אראה את אור הנר האחוז בידך מרצד על קירות איבר מינך, מתקרב ונסוג, מכסה ונרתע, וצחוקך המרושע יבקיע את חומת הפחד שלי כשתגלי אותי סוף סוף.
אצבעותייך ישלו אותי מתוך איברך, ואת תציגי אותי באוויר, תלוי כפיתיון, טרף לכרישה שמיד תסתער עלי.
כן. את מסוגלת להיות רעה. רעה מאד. את מסוגלת להכאיב לי, ואני - בתמימותי - אנסה לשבות את ליבך כדי שתרחמי עלי.
אבל בכך אני חוסם את הסיכוי שאי פעם איהנה באמת בחברתך.
כי הלא כל הנאתי תלויה ביכולת שלך להכאיב לי.