הנה, שוב הערב יורד, והקדרות עוטפת את הכל, הטבע מכין הצגה ואת מכינה אותי, כי מכשפה שכמותך מחכה לליל רוח וגשם, ליל דלף וסער, כדי להעלות אותי לעולה. וכשהברק יקרע את השמיים והרעם יכה בתופיו, את תרקחי את השיקוי ותשלחי את הרוח לקחת אותי.
זהו. ככה. עכשיו. בדיוק. הרוח הנדחפת בחשיכה אל התריס, כי היא יודעת שאני מסתתר מאחור. הנה היא שולחת אצבעות של קור ומושכת אותי החוצה. בשערי.
אני עירום, ונגרר אחריה בין שלוליות לרחבות דשא, בין עצי פרי לפנסי רחוב בוכים, והגשם ניתך, ורגלי פשוקות, ואיברי ניתכים על מדרכות, מבואות בתים בואכה קצה הישוב, היכן שנפרשים הפרדסים בשחור הלילה. רגליי וידיי, בטני וחזי נמרחים בבוץ השבילים ומגולגלים בין עצי ההדר, ומשם אל חורשת האיקליפטוסים החשוכה, ההומה כאישה מצפה בשמלת ענפיה הרוגשים, רוקדת בין זרזיפי הגשם ומוחאת כפיים בהתלהבות כשאני מושלך אל בין גזעיה.
ואחרי שהרוח עוקדת אותי פשוק רגליים וידיים אל בין שני גזעים, ואני קפוא, מרוח בבוץ, טרוף עיניים ועירום כמו הלילה, את מגיחה מתוך השחור.
על שדייך עדיין נחה חזייתך השחורה, ואת התחתונים השארת עלייך, כדי שימשיכו להתאמץ להסתיר את פלחי עכוזייך, הדשנים כמו האדמה החומה הזאת, שאותם תניחי, כן, מתי זה יקרה כבר, על לחיי, עד תיעצר נשימתי ואני אלגום את מיצייך כמו בעל כורחי ואת, שתשבי על פני באותו רוגע פרוע וסוטה, תכי בעליצות צחקנית בבטני ובירכיי במוט חזרן וקפיצותיי, רתיעות הבשר שלי, יצליחו לשעשע אותך עוד ועוד.
אך עתה, בלילה, עקוד ומסומן, את הולכת לבתק את בתוליי. וכשאת מגיחה מבין אצבעות הרוח וחוטי הגשם, את חובטת בשוקיי כמו שוטר בעבריין הנשען על קיר, בבעיטה מכוונת היטב, ומרחיקה את רגליי עוד קצת זו מזו, עד שידיי הקשורות אל הענפים מתמתחות ואני נאנק, מנסה לשאת את משא גופי הפעור לעומתך.
הדילדו הכבד חגור על מותנייך ואת מפשקת את בשר עכוזי ומודדת באצבעך את עומקו של החור הנפער, עורג אך חושש. תנועתך מנוסה ואיטית, וגוש הפלסטיק הרוטט נדחס אל בין גבעות בשרי באיטיות בוטחת, כמו מקדחה, ואני איני יכול להכיל את רוחב הצינור הנדחס אל בני מעיי וזועק מרה בכאב הביתוק האימתני את מביאה עלי.
וכך אני נבעל, אזוק אל גזעי האיקליפטוסים, והגשם מכה, ובדי העצים מוחאים כפיים והרוח הומה ושורקת למראה מעשה האונס המתבצע על האדמה רווית המים ומרוצפת העלים.
כאבי וצעקותיי אך מעוררות את ייצרך, ומבטך מתפרע עוד יותר, וציפורנייך נאחזות בבשר צלעותיי ואת נצמדת אל גבי, דוחפת והודפת, ושינייך חומסות את עור גבי ונשיכתך העזה מותירה עליו את טביעתך, באדמדמות של טיפות דם העולות מהשריטה, ועוד נשיכה אחת, ומכל אלה, מתוך ים כאבי, אני זועק את זעקת התאווה שלי, מילל אותה כמו תן, התאווה אליך. התאווה הבלתי נגמרת. כן. קחי אותי. עני אותי. רמסי אותי. אכלי אותי. השתמשי בי, והשאירי אותי כפות ועזוב, קשור ומתנדנד לאיטי בחשיכה, חצי מעולף, ורק איברי מטפטף לאיטו את מה שלא יכול היה לאצור יותר בתוכו, והתפרץ החוצה ביחד עם זעקות הכאב.