בערב בערב הזה, אני מעדיף לחטוא.
גולש, על בהונות, אל הבלוג שלך ומתמכר.
מדמיין את אצבעות הרגליים שלך, את השוקיים הנובטים מתחת למכנסייך ואחר כך עולה אל ירכייך הבוהקים באפלולית הלילה העוטף אותך.
ובדמיוני אני ממשיך וחוטא.
מוצא את עצמי מובל אל מעונך, מופשט ומושלך עירום לרגלייך. שק מלט של שרירים ואנרגיה, שכולם לפקודתך.
ואת מואילה להניח עלי את קרסולך, אני חש את כובדה המבוקר של רגלך על עורפי, ואני מבין שמכאן אני צריך לטפס מעלה מעלה, במעלה שוקייך וירכייך, לעשות את דרכי בעזרת לשוני, שפתיי ושיני. ללטף וללקק, למצוץ ולטפס.
והכי חשוב, להיות קשוב לך. לאנחות ההנאה שלך, לרצונותייך הדקים, הכמוסים, שיכוונו אותי הלאה, בלי מילים, אל מערתך הלחה, הרטובה.
וזאת, כמובן, באם יעלה רצון מלפנייך להניח לי לענג אותך עד כלות. כמה שזה ייקח.
וכבר אני מפליג, בדמיוני, בלילה הקר הזה, אל יום אחר שבו אוזמן אליך שוב. שוב אופשט מבגדיי וכך, עירום ונבוך, את תסבירי לי בסבלנות, שכך זה צריך להיות, כן, גם בקור, עירום ונבוך, חשוף ומעורטל, אם ארצה לזכות לחוש אותך בלשוני. להריח, לענג.
ואני ממתין, עורג ומייחל, למכתב התשובה שלך, שיכול לנחות על לחיי כסטירת לחי מצלצלת, או לתת לי מפתח מוזהב קטן אליך.