In chains.

"אני מרגיש שזכיתי במיליון דולר, קיבלתי אותם ואני פשוט לא מרגיש מוכן להיות כל כך עשיר עדיין" 

מליון דולר? מרגישה יותר כמו יהלום או איזו אבן מיוחדת, לא כזו שיש לה מחיר אלא המון ערך. אבל אם רק אבן, אז למה לא לשמור במגירה, בתוך קופסא, עד לאותו היום שבו תמצא את ההזדמנות המתאימה ביותר לענוד ולהשוויץ באבן הזו שלך.

נמאס לי מגברים שאומרים לי שאני מדהימה, שאומרים לי שאני החלום. אני לא מעוניינת יותר להיות החלום, רק המציאות.                                                                       אני לא רוצה לוותר עליי יותר, אני רוצה את מה שמגיע לי. אני רוצה שתדע ותהיה בטוח. אני לא רוצה ש"תלך כדי לחזור".

אני רוצה שיפסיקו לוותר עליי היום כדי להתחרט על כך מחר. 

משחקים עם אש 

עד שהיד נשרפת

עד שכוויה אחת נשארת חרוטה 

עמוק, בתוך כל נשימה. 

לגעת לא לגעת 

העיקר לא לדבר

לשתוק

להתחמם 

לצד הלהבה אנחנו אש. 

קר בחוץ 

וריק בפנים 

אולי נדליק גפרור? 

נשרוף הכל עד שיגמר 

(הזיכרון יישאר) 

רק שאני האביר, לא העלמה במצוקה שמחכה לאביר שיגיע ויציל אותה. 

יש לי דפוס חוזר בבחירות, לא נעשה באופן מודע, אבל בסופו, אני מוצאת עצמי לבד עם גבר שלא בשל לזוגיות. 

זה קרה לפני שנה וזה קורה עכשיו. 

ולא, הטיפוס הוא לא אותו טיפוס, הם אנטיתזה אחד לשני. פחדתי מההתחלה כשנכנסתי לקשר עם גבר צעיר, אחרי ההרגל המגונה הזה שלי לגברים שנושקים ל-40, הוא היה נראה בשל ורצה, רצה כל כך שכל נסיון שלי לדחות אותו, פשוט לא עבד, הוא היה שם ורצה.

והיום, הוא מאוהב, כל כך (אין מה לדבר על כמה מאוהבת אני) ובוכה בלי הפסקה כי הוא מפחד לאבד אותי אבל מרגיש שהוא צריך להתבשל עוד קצת. 

ואני כנראה אמשיך למצוא גברים שצריכים שהתפקיד שלי בחייהם יהיה להכווין אותם, למצוא את הבעיה ולגרום להם לטפל בה 

וכמובן 

אמשיך להשאיר חתיכות של הלב השבור שלי. 

שהכל אצלך בסדר. 

תמיד איחלתי לך רק טוב. 

עוטפת אותך ומלטפת כמעין ענן מלא כזה שנותן לך לשקוע לתוכו ברכות אך לא לראות את מה שמסביבו, אולי מלכודת דבש כזו במסווה של מילה גדולה כמו אמונה.
אמונה יכולה להרגיש כמו תקווה אבל היא אחרת, אין בה שאלות, אין בה פקפוק, אין בה מה אם ומה יהיה.
אמונה היא אשליה, היא אמא שאומרת לך שלא יכאב לך אצל רופא השיניים, היא רב שמבטיח לך שתאמין ואלוהים ישמור עלייך (אמן), היא הדחף לעלות שוב על האופניים לאחר שניסית ונפלת, אולי אף יותר מפעם אחת.

אמונה היא לתת את הלב שלך, הסדוק, הרעוע ולדעת שיום אחד הוא יהיה שלם שוב, כי מגיע לו, מגיע לך כי הרי...
יש בך אמונה.

אל תשבור את ההבאה בתור, בבקשה, תבין את עצמך לפני שאתה שובר לבבות של נשים שהאמינו לך. 

נכנסתי לפה אחרי תקופה שלא.

רציתי לכתוב, אבל אין לי מילים. 

הניתוק נעשה, הכל פועל, אני כאן ויש מי שכאן בשבילי. 

עולם שלם היה לנו, כמה רחוק זה עכשיו...

כמה כאב, כמה דמעות, דברים שרק היום אני מעכלת. 

נועדתי להיות כזו, שותקת, מקבלת, סלחנית והאמת היא שאין מה לרחם עליי, כנראה שלכך אני גם ראויה.

שמחה להיות שלמה. 

גם כשנפרדנו, מעולם לא חשבתי עלייך רע, גם כשכעסתי.

איכזבת אותי, מאוד. לא מגיע לך שאמשיך באותה הדרך כשאתה לא יכול לכבד בקשה כל כך קטנה שלי.

אני לא אכתוב לך יותר, לא אזכיר, לא אבקש.

להתראות יקירי, אולי עוד נפגש.

"כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי, הבלתי מתחשב

האוהב

הפועם בקצבו של הלב" 

בזוגיות שהסתיימה, כמו בגירושין, ישנם הסכמים.

אתה מקבל את הבית, אני מקבלת את הילדים, אתה מקבל את הפנסיה שלי ואני מקבלת חלק מהבית שבו השקעת. 

אז אמנם אין לנו אף אחד מאלו, אבל יש לנו הסכם גירושין משלנו: החבלים נשארו שלך, הבילויים נשארו שלך (כי הרי את הצייד צריך לקיים היכן שהוא), הסדנאות (שרציתי להיות בהן לא פחות), ההופעות (גם זו שחשבתי שאנחנו נתחיל לעבוד עליה), המון אנשים שחוץ מרכילות לא מעניין אותם כלום, וכמובן הלב שלי, הלב שלי נשאר שלך בהסכם הפרידה הזה, הסכם שאני בכלל לא חתמתי עליו.

ומה אני קיבלתי בהסכם הזה אתה תוהה? 

לא הרבה, למען האמת, כמובן שנותרתי עם זכרונות, אבל כרגע הם רק מכאיבים וגורמים לי לבכות, אני קהת חושים, אני בוכה רק כשמזכירים לי אותך ומהשאר לא אכפת לי. גברים מתאהבים בי אחרי שלוש דקות הכרות ואני רק עסוקה לומר להם "אל תעשו את זה לעצמכם, אני לעולם לא אהיה שלכם, אני שלו". 

כל הכבוד לך, אתה איש עסקים טוב משחשבת אם הצלחת לסגור הסכם פרידה שכזה, שבו נשארת הזוכה. 

(אבל אל תטעה- המפסיד האמיתי פה, בתמונה הגדולה יותר, הוא אתה. הפסדת אותי.) 

תתאפס כבר ותחזור כי אני לא בטוחה שאני פה לעוד הרבה זמן.

אל תפספס אותי.