נפרדנו ונותרתי לבד, נותרתי ללא האדם הכי קרוב אליי, זה שהיה עבורי האדם שרציתי לחלוק איתו אושר, צחוק, עצב, כעס.
נותרתי ללא אדוני.
וזה לא ברור לי, איך אפשר לתת את כל כולך אל ידיים של אדם אחר שיום אחד פשוט נעלם מחייך? האהוב שלי, האדון שלי. אני מרגישה אבודה, אני לא יודעת מה מותר לי, מה אסור. אני תוהה אם הוא היה רוצה שאעשה כך או אחרת, אבל אני לא באמת יודעת כי הוא לא פה כדי שאשאל.
זה לא נתפס לי שאתה יכול להוות חלק כל כך גדול מחיים של מישהו ואז יום אחד פשוט לא להיות. אני לא כועסת, אני לא כותבת מתוך כעס, רק שאין שום דבר פה שהגיוני לי, שמסתדר לי בראש. אני לא יודעת איך להמשיך את חיי בלעדיו.
יותר מזה, אני לא מעוניינת להמשיך שום דבר, רק לשבת פה ולקוות שהוא יחזור. נשמע פאתטי, לא? אולי אני פאתטית, אבל אני בחורה שאיבדה את גבר חלומותיה מבלי אפילו לעשות משהו שהוא לא בסדר.
אני רוצה שהוא יחזור, כי מגיע לי אותו ולו מגיע אותי. והוא חושב שמגיע לי משהו אחר, משהו בטוח יותר ולא מבין ששום דבר ואף אחד לא יכול להשתוות אליו.
אני מחכה, לא עוזבת לרגע, פשוט תחזור.
