למוזיקה יש את היכולת ללוות תחושות ורגעים משמעותיים בחיי. לפעמים, כל מילה, ריח, טעם או מראה מזכירים לי שירים שונים ובמשך ימים שלמים כל מה שעובר לי בראש כולל גם מנגינה.
כאשר לא נראה שום סשן באופק והעצב מתגבר, אני בוכה יחד עם עדן בן זקן שאין לי "אף אחד" (ומשנה את פנטזיית השיט לטיול בטבע כי מחלת ים היא לא כזאת חושנית). ברגע שנקבע סשן, לא משנה מתי, מגיח עומר אדם ויחד אנחנו מתחברים לשורשים היווניים שלנו ב"הופה". שעה לפני סשן, הדריכות והציפייה משתלטות וכדי לזכור מה באמת חשוב, אני נושאת "תפילה" עם עפרה חזה ז"ל כי אם יש אלוהים והוא עדיין מחבב אותי, זה לא יכול להזיק.
הסטירה הראשונה מכניסה את הקצב עם "Boom Boom Boom Boom" של ה-Vengaboys מינוס הבקשה לבלות את הלילות ביחד מעתה ועד עולם כי בגדול, יש לי חיים. אלמנטים רנדומליים של כאב תוך כדי נישוקים וליטופים נעימים לי כל כך, עד כדי כך שאני שוכחת קצת מהעברית והראש מתחיל לשיר בספרדית את "Chantaje" של מאלומה ושאקירה למרות שאין לי מושג מה הם אומרים. מבחינתי, שישירו על שיטות מחקר מתקדמות כל עוד הם נראים כמו שהם נראים. ברגע שמגיעים למציצה, הכל משתתק לכמה שניות, עד שהוא נכנס לפה ומתחילה חובת ההוכחה על "How deep is your (my) love" של קלווין האריס. "יום אחד זה יקרה", ריטה מבטיחה לי, וזה יבוא כמו שהטבע רגיל.
במידה ומדובר בסשן שהכאב הוא חלק מרכזי בו, כל הגוף מתגייס כדי לצלוח את המשימה ואילו הראש עסוק בלשיר עם מריה קארי את "Hero" כי אם המילים לא מעודדות מספיק, הניסיון להגיע בכוח המחשבה לטונים הגבוהים שלה דוחה במעט את רגע השבירה. יש רגעים ממש ממש קטנים של הלקאה עצמית, בנוסף לחיצונית האמיתית, בהם כל מה שאני יכולה לשיר זה "למה לי" של שרית חדד. אם עמדתי במשימה/אתגר/כאב/השפלה רציניים, דנה אינטרנשיונל ואני פורצות במופע גאווה צבעוני עם "אני ניצחתי", כל אחת וסיבותיה האישיות.
כשמגיע הסוף והכל נהיה רגוע ונעים יותר, ההתרגשות דועכת ובמקומה ניתן ממש לשמוע את "The Sound of silence" בגרסה השורטת של Disturbed. לא, זה לא אומר שרע לי, ככה פשוט נשמעת הירידה שלי בחזרה לקרקע. בסופו של דבר, כל הדברים הנפלאים יותר או פחות שקיבלתי עד כה מהעולם הזה הם "Beautiful trauma", כמו שטוענת Pink, ואני לא בטוחה אם ראיתם אותה אבל עם היופי הזה לא מתווכחים.
וזה, חברים וחברות, מה שאפשר לעשות בשעה וחצי במקום ללמוד. בבקשה.