ההנחייה המפורשת שקיבלתי הייתה לשמח אותה. את מי? לא ידוע.
חיכיתי לה בחדר, על הרצפה, בפיסת רשת שאמורה לתפקד כשמלה וכיסוי עיניים. מתוחה ונרגשת.
היא נכנסה לאחר כמה דקות ובידיים עדינות הרימה אותי מהמקום הנוח שלי. מאחר וחוש הראייה נוטרל, חוש הריח התחדד אפילו יותר (וגם ככה אצל כלבות הוא סופר מפותח) והריח היה מושלם, נקי ועדין. היא נישקה את גופי בשפתיים רכות ונעימות וניסיתי לחשוב על הפעם האחרונה בה הייתי עם אישה ככה, בלי שום אלמנט של שליטה. רך ומלטף. לא זוכרת.
אסור היה לי לדבר ולשאול שאלות וכך יצא שבפעם הראשונה הצלחתי להתרכז בתחושות, בתנועות, בנשימות. התלבטתי איך לגשת אליה כשאני לא מכירה אותה ולא יודעת מה תאהב ומה לא, אבל כל המחשבות הטורדניות נשארו בראש וכשנישקתי אותה, הן הפסיקו להציק, יחד עם תחושת הזמן שנעלמה, ופינו מקום לחוויה.
מה שהיה שם יישאר שם, ברגע הקסום שהיינו בו. הזכרון מלא בנשימות הכבדות, ברעידות, ההתכווצויות והטעם המדהים שהיה לכל חלק מגופה. נראה לי שאפילו הצלחתי להרגיש שם חיוך כזה אמיתי.
למרות שהמשימה שלי הייתה לשמח אותה, היא שימחה אותי לא פחות. היא הזכירה לי כמה אני אוהבת נשים (מלבד הוגת המשימה כמובן, שהיא חלום), כמה זה נעים גם בלי שמץ של אגרסיביות או היררכיה מוגדרת וכמה כוח יש לאצבע מלטפת על הלב. היא לימדה אותי שהמילים מפריעות וכל התשובות נמצאות בתנועה ובנשימה.
הכל בזכות האחראית, האחת והיחידה, היצירתית ביותר, שעליה אני סומכת בעיניים מכוסות.
חשבתי להוסיף כאן איזה פאנץ' ציני/ מצחיק אבל זה מרגיש קצת מיותר. במקום, מוסיפה נשימה עמוקה, אנחת רווחה וסיפוק מלווה בחיוך וכשכוש עדין בזנב.