אחרי עשר שנים של לסביזם מוצהר ואמיתי, הכרתי מישהי נוספת בטינדר. בפגישה הראשונה התברר שיעל מעדיפה שיפנו אליה כגבר. בפגישה השנייה התברר שיעל אוהב שמתייחסים אליו כגבר לכל דבר ועניין וחל איסור מוחלט להתייחס לאבריו הנשיים. בפגישה השלישית התברר שיש לו זין, אמנם כזה מגומי אבל מרגיש מאוד אמיתי.
יעל ואני החזקנו מעמד חודשיים בדיוק. מסתבר שהוא גרוע במערכות יחסים בדיוק כמוני. חודשיים שבהם הרגשתי אישה כמו שלא הרגשתי בחיי, והסתיימו בהפתעה, בוקר בהיר אחד, כי בעיניו לא הייתי מספיק אישה. "את לא מעמידה לי את הזין". חתיכת עלבון.
אחרי יעל הגיעה סיגל וגם הוא החליט שיש פער בין הגוף הנשי להתנהגות ה-"לא מספיק אמהית" שלי. היה גם דיבור על זה ש"אינטימיות היא לא בשבילך", שאני "אומרת הרבה אבל לא מרגישה כלום". אפילו יותר מעליב, בעיקר כשזה נכון.
לכלוב נכנסתי כשאני לא מספיק אישה ולא מספיק רגישה, נרתעת מגברים וכועסת על נשים אמיתיות, מתוך קנאה. בעיקר מאוכזבת מעצמי ומחכה למי שיעניש אותי על מי שאני. שייתן לי סיבה פיזית להוציא את כל הגועל שיש בפנים. שלא יצפה למילות אהבה נעימות, ליטופים ואיזו רכות נשית ופתיינית, אלא לבכי קורע לב, תנוחות מאוד לא מחמיאות וריח חריף של ערבוב נוזלי גוף שונים. בציפיות כאלה אני יכולה לעמוד.
ואז גיליתי שמתוך כל הבלגאן המאוד לא מושך הזה, יוצאת לה אישה קטנה ועדינה. תקועה איפשהו בתחילת שנות העשרים שלה, אולי טיפה פחות. אישה כזאת רגישה מאוד שיודעת ליצור רגעים אינטימיים וגם להחזיק אותם (לפחות לכמה דקות, בינתיים). אישה שכמה תנועות אגן שלה בשילוב יללות קטנות וצפצפניות מעמידות כמעט כל זין (אמיתי ומלאכותי) וגורמות למי שלידה (גבר או אישה) לרצות להסתכל לה בעיניים ולזיין לה את הצורה, בחיוך.
גיליתי מי אני והכל בזכות סקרנות היתר שלי. זו שמאפשרת לי לחקור את העולם ואת עצמי תוך כדי הליכה על חוט דייגים במקום חבל. זו שחוטפת בעיטות ישר לתוך הלב ומצליחה לשבת ולנהל שיחה עם אותה רגל בועטת ולנסות להבין אותה. די כבר לכתוב לי שאין דבר כזה סקרנית מדי. זאת אני, נה נה בננה!
אולי בשלב הבא היא תצליח גם להתבגר קצת ולהדביק את הפער עם הגיל האמיתי שלה והאישיות שמחוץ לעולם הבדס"מ.
