זוטות

אבל נעלמו לי המילים,

אז כניראה שאין ברירה.

עד כמה אתה צריך להיות מנותק מעצמך על מנת שלא תבחין הדברים האמיתיים? כמה הנחות תצטרך לעשות לעצמך בשביל להסתכל בבטחה בבוקר במראה, בלי להקיא?  בכמה תהיה מוכן למכור את עצמך, בשביל ליטרת בשר? ובשביל הנאה רגעית? בשביל שטחיות מרוקנת? עד כמה לא תצליח בכלל להבחין בשקרים שאתה מספר? לעצמך?

עד כמה אתה סתום?

אבל מה יהיה עם הפרפרים?

סעמק' על מה שיוצא ממני הבוקר😶

לבוא נקי, עם שיא התמימות, עם כנות והענווה. לנסות להיות  'לוח חלק', קצת בתולי כזה, ילדותי. כמו להאמין שזו הפעם הראשונה. 

להשאיר מאחור הכל, את כל, לשחרר פחדים, אכזבות, הבטחות שלא מומשו, שברון לב, כעסים. 

הקשבתי לו, בדהכ אני מקשיבה, לא רק לו. זאת מין דרך כזו, שמובילה אותי, מקשיבה. וחלק ממה שהוא אומר חילחל פנימה, התכתב עם דברים שאני כבר יודעת, חידד  אותם, האיר עליהם בתאורה אולטרה סגולה,  שחושפת גם את אותם דברים שצרובים בבפנים, את אותם דברים שאני מנסה להסתיר, מעצמי. והציב אותם בקדמת הבמה, של הלב שלי.

ואז, דווקא כשאני משחזרת את היום המעולה שהיה לי, כשאני חושבת על ההצלחות שחוויתי, ההתעלות שהצלחתי להגיע אליה, דווקא אז אני מרגישה את הצביטה הזו שבבפנים, את החוסר במלאו הדרו. את הקור שמתפשט מחלל החזה ומקרין לצדדים.

הקשבתי לו, במקום להקשיב לעצמי.

יש רגעים שבהם אני מצליחה לרוקן את המוח מכל מחשבה, יש את המדהימים של ה"כאן ועכשיו",  שמתקיימים בבועה הממכרת, שרק מהמחשבה על העדר שלה עולה בי הקריז.

יש את אלה של ה'נוכחות המלאה' תוך כדי עשייה ויש את אלה שעולים כשאני צפה חסרת מעש, בעיקר מול הנוף של האפורים כחולים שלי. ואז יכולה לצוץ מילה, מושג, חלקי משפט..שמסתובבים אצלי ומקדמים הבנה.

כמו שדוגמא המילה 'שאריות', וזאת לא מילה שאני אוהבת, לא רוצה אותה, היא לא מתאימה לי. לא באוכל, לא כספיח של משהו ולא מול בני אדם. אני צריכה הכל, לתת, לקבל, להיות, כל הגודל הזה בשביל להפוך לכלום, לילדה, לזונה וחברה הכי טובה שלך בעולם. בשביל להפוך להיות זו, שתשבור לה את הלב. 

ואז עולה בי, כל אותן שאריות שנשארו בי, משפטים שאמרו ונחרטו, מבטים שקבלתי, מילים שעדיין יכולה גם להרגיש. 

מתבאסת על החורים הגדולים בפילטר.

אני צריכה תוכנית חומש, אבל לא בא לי על התוכניות הארוכות האלה. הסיכוי לטעות, חוסר הדיוק, ומה יהיה עם הרזולוציה. אני צריכה תוכנית חומש לחמישה חודשים, בעצם שבועות. ניראה לי שהכי מדוייק יהיה לי אם זו תהיה תוכנית חומש, לחמישה  ימים.

דקות?

סעמק על האימפולסיביות.

בדהכ יש לי הבנה סבבה, חוץ ממה שאני לא מבינה, ובדהכ יש לי יכולת לראות דברים, מין, כמו,אינטואציות, חוץ ממה שאני מפספת. ולרוב אני גם יודעת דברים, חוץ ממה שאני עדיין לא למדתי. וכמעט תמיד אני גם צודקת , חוץ מהמקומות שאני טועה.

והערב, אבל זה רק להערב,  יש לי יסוד חזק להאמין שאני מבינה, רואה, יודעת ומרגישה שאני הבן אדם הכי מבואס עצוב,

ושצריך חיבוק,  שאני מכירה.

בא לי לבכות. 

תשארו כייף איתי

זוז טיפה,

אתה מסתיר לי את השמש.  

ביטחון עצמי זה מדליק, יש משהו מחרמן בעמידה הזאת מול כל העולם, עם ידיים משולבות על החזה שמתוח ומתריס מול כל העולם.

זה קצת כמו להסתכל קדימה עם המבט ומבלי למצמץ פשוט לומר :  " זאת אני".

בעצם, זה יותר להגיד: "פאק איט זאת אני".

או יותר נכון: " פאק איט, זאת אני ועם זה ננצח".

בעצם זה יותר דומה ל: "פאק איט ננצח כי אני , הכי טובה".

כן, אני אוהבת אנשים עם בטחון עצמי, וזה קסום ומחרמן וכל כך סקסי גם כשהם קצת  פנטזיונרים. 

כמה פאסון, כמה טאקט, כמה אגו, כמה פחד אני מתחזקת. מחזיקה חזק חזק מתאמצת שלא לשחרר.

כמה פגמים, כמה כאב לב, כמה בריחה מהאמת, כמה התרחקות מהמהות, כמה באסה.

כמה אני צריכה להניח את הראש, לשחרר את הפחד לפוגג את המעטה. לבכות עבורך, לצעוק, להתפלש, לשקוע בבועה, להתעטף באינטימיות. 

כמה זה חסר לי?