זוטות

תחשוב רגע, מצב הפותטי , לא אמיתי, אוטופי לגמרי, חסר סיכוי בעליל.

אבל נגיד שהבן אדם הכי גאה שאתה מכיר, הכי אינטליגנט, הכי מצחיק, חמוד, סקסי, מדהים שאתה חושב שהוא. כזה שאפשר להעביר איתו את הערב על שיחה מעמיקה מהולה בהומור, גראס ויין  על הספר האחרון של מריו ורגס יוסה. או לחלופין לראות אותו את הסרט האהוב עליך בכל הזמנים, שהוא כמובן  'כנופיות ניויורק'. או אם תבחר תוכל לשמוע אותו מצטט מתוך ה'בורר', 'הפרלמנט' או אפילו מ'מצולמים 2' ושאת הערב הזה אפשר לסיים, או להתחיל, כמובן לבחירתך, בסקס משובח מלא בתשוקה וגמירות מהול באלמנטים בדסמים נבחרים. 

ואותו אדם, גאה וזקוף, מבטל את עצמו מולך, מתפלש, ממתין, סוגד לך, רוצה לתת לך כל מה שתיקח, בוחר לאהוב אותך הכי בעולם, בוחר למתמכר אליך. להתמסר מרצונו.

וזה לא כי אמרת, הוראת, ציוות, אלא רק כי אתה,  אתה.

פחות מגיבה טוב למאורעות סנטימנטלים כמו חגים ומועדים. יותר מנסה להתעלם מהם, לצמצם איתם מגע, אולי זה קליפות הציניות שעדיין לא נשרו,  אולי הסטטוס והעובדה שמאתמול הבית שלי עמוס בשקט. כזה שאפשר לשמוע בו את המחשבות.

 אלה מחשבות על ביחד ועל לבד ועל נגיד, אם בכלל יש מי שיכול לקבל אותי לגמרי, על כל הקצוות ועל מה שבניהם. ואם בכלל יש משהו שאני ארצה לתת לו את הכל. משהו שיוכל לקרוא אותי דרך  מליון שגיאות הכתיב שמנסחות מחשבות קוהרנטיות ועילגות בוזמנית. אלה מחשבות על אושר ועל שלמות ועל פחדים ועל כל הקלישאות המפגרות שמנסות לכנס לתוך חצי משפט תחושות שיכולות למלא ארבעה כרכים.

כשנגמרות לי המילים, אני מרכינה את הראש ושותקת.

לפעמים זה מגיע עם גלגול עיניים ומבט מאוכזב..

אבל כשזה מגיע ממקום נכון, זה עם חצי חיוך, התמסרות שלמה ורטיבות אין קץ. 

האמת, נמאס לי. 

קצת נעלבתי..בדהכ זאת לא התנהגות שמאפיינת אותי, אני 'מתעצבנת', כן. 'שמחה', 'מתרגשת', 'עצובה'..אבל 'נעלבת', פחות. אולי זאת ההתרסה שכנגד הגנים, או הפאסיביות שבתחושה שאני לא אוהבת...'אוהבת'? 'אוהבת', אני כן, כמה שיותר.

אבל קצת נעלבתי, בעצם זה לא היה קצת, נעלבתי. וזה הרגיש קצת כמו צרבת וזה עורר מחשבות ומעלה הגנות ומוביל למסקנות וזה המציף.. בתחושות.

ואז, בעצם זה עכשיו.. כשזה הכי בועט, אני מנסה לקחת נשימה שלא עוברת, נתקעת. 

ניראה לי שהבעיה היא שאני לא ממש מזהה את הצבע שאני צריכה לנשום אליו :(

יש הרבה דברים שאני יודעת על הלב שלי, מכירה בו את הניואנסים, מזהה בו את הקצב.

אני יודעת אך זה  מרגיש כשהוא פועם המהירות מהתרגשות כשמשהו טוב קורה וכשהציפייה הולכת ומתעצמת. ואך זה שונה מהפעימות שמופיעות כשהסומק מציף לי את הלחיים ממבוכה וכל מה שבא לי זה להרכין את הראש ולהעלם.

אני מזהה את הפעימות של אחרי הגמירה שעוד הנשימה לא מוסדרת והראש ריק ממחשבות והחיוך לא מש מהשפתיים  ומבדילה אותן מאלו של אחרי אימון כשהאדרנלין מתחיל לשקוע אט אט ובאופן פרדוקסלי התחושה דומה. 

אני גם מכירה את קצב הפעימות אחרי שהוא מתנפץ לרסיסים ואני נותרת עם השברים שמתפזרים לכל עבר, מנסה לאסוף אותם לאחות ולהמשיך הלאה 

וגם את הפעימות של העצבות שלנוכח אכזבה. כן, אני מזהה אותן, הן אטיות יותר אפורות.

אני אוהבת ריח של אקונומיקה, יש בזה משהו מחרמן, אולי זה משהו שקשור ל'נקי' הזה שיוצר כמו שקט של ציפייה, למשהו שילכלך..אולי כי זה מזכיר לי בריכות וההתקדמות הזאת האינסופית לשום מקום, כמו התקדמות לשם התקדמות, שזה קצת כמו 'כאן ועכשיו'.

בכלל ריחות זה דבר מחרמן, מאוד מחרמן..נגיד ריח של ים בלילה, או אחרי הגשם. או ריח של יין לפני שהוא נמזג לכוסות, כזה שמוסנף עוד מהפקק. או ריח של ג'וינט בשנייה הראשונה שלו..

אבל בהכי מחרמן, בהכי הכי, ממש בטופ, זה ריח של הגוף ועדיף לפני, במהלך ואחרי סקס.  התמהיל הזה של רוק וזיעה עם זרע ומיצי כוס, שעוד מחזיקים בתוכם קצת ריח של הלפני..

לפנים..

-מה איתך?

-לא יודעת, טיפל'ה דרופ.

-אבל הבטחת.

-כן. אני יודעת..זה רק טיפטיפה. אני חושבת.

והיה קטע שפתאום שמעו מלא קרקורים של צפרדעים, ואז שקט ואז ציפורים והיה אפור בחוץ  ולא היה רעש של  חליליות, אבל בכל זאת קמתי, כי אני שומרת שם על שליטה...של הלב.

וחלמתי שהכלבה קשורה בחוץ ואני לא מבינה למה היא באזור כפרי ולא ליד החתולה בעיר. ואז חלמתי שמשהו מציץ בחלון ופחדתי אבל הייתי יחסית גיבורה. וקצת דאגתי וקצת גוננתי. ואז גם היו ניקיונות, לשבת, ומגורים מוזרים והתחבטות עם עצמי, ובסןף גם הפסדתי...רק לפעמים ממש אני מצליחה לנצח את עצמי, הפעם לא.

ובסוף יהיה טוב, אני יודעת שיהיה טוב

ורק תמונה תציל כאן את האפזידיות.

אין הרבה אנשים שמוצאים ממני מקום נשלט, לפעמים זה  בחיבור, לפעמים במילים, לפעמים זה בקול שמשפיע עלי. וכשזה קורה אז יוצאת גם כל הפתטיות החוצה, וזה תמיד מלווה במאבק בין הילדה שלא יכולה להתאפק לכלום, שאין לה יכולת לדחות סיפוקים, שהיא אימפולסיבית ושצריכה כאן ועכשיו לבין האגו.

והיא תמיד תנצח, ואני,  תמיד לא אאהב את זה,  והפתטיות תמיד תנזל בין הסדקים. 

ואז, כמו הפיצקים שנזרקים בקניון על הרצפה, כי הם לא קיבלו משהו, הכל בפנים רועש לי וחסר שקט וזה כבר אפילו לא משנה מה לא קבלתי, כמוהם..

צריכה אבא שיאסוף.

ניראה לי שפיצחתי את זה, הטרן און הכי גדול שלי הוא כנות, זה אפילו יותר ממה ששקרים הם טרן אופ.

זה מעורר אצלי הכל, המוח מתחיל לעבוד, האנדרופינים שרצים, השלב האורלי שאני כל כך תקועה בו, כצורך מנטלי, כצורך פיזי, שפורץ וצובע את הכל בפוקסיה צועקת.

וזה היה שבוע שהיה בו הכל, קשת של רגשות מאפור כהה דרך התכלת שלי,לטורקיז ועד הפוקסיה..או הפוקסיה..

והוא ה'לא קשר' הכי יציב שיש לי בחצי שנה האחרונה. מזמן לא ראיתי אותו וכבר התגעגעתי. ונילי, עם נגיעות קינקיות, מהולות בהומור, חברות, חיבה, כנות  ובהתרגשות, הוא מרגש, הכל אצלו מרגש וההתרגשות שלו מדבקת אותי, מתכתבת עם הליטליית שבי. הוא קורע ממני את הגרבי רשת בהתרגשות, מלקק, נושך, מזיין, מגמיר, בהתרגשות..

אני נרדמת צמודה אליו, עם הריח של השמן קוקוס שעוטף את הכל, האצבע שלי בפה והידים שלו משחקות לי בשדיים..בהתרגשות. 

לא,לא..לא הבנת...הכל בסדר, באמת באמת שהכל בסדר. זה שבוע מהמם. דברים שמתחילים להסתדר,פגישות עבודה מוצלחות, עשייה, הספק, מנוחה..

זה רק החיים שנכנסים לי לעין ומורידים דמעה..

וזה שלי, חדש, מדהים, מאוד משמח...ויושמד