זוטות

אני מנסה לישון, השעון דוחק בי, וכל המחר כבר מאיים לְהִדָּפֵּק לי בתודעה. הגוף כואב לי, ולא אני לא חולה, תודה רבה.
זאת ההחזקה של הכל יחד, אני ממש יכולה להרגיש אך הכל עצור בפנים ואני אפילו לא מנסה לתת לזה שם, זה כמו מטען נוזלי, בצבע אפור כהה שתופס לי את השרירים, אוטם לי את קנה הנשימה.

ב21:49 כבר  ראיתי.

איהההה, אחחחח...

אני מרגישה את ההתכווצות שבבטן, זאת שבקלות הופכת לגל קור צורב שהולך ומתפשט בפנים. אני חוזרת ומשננת לעצמי בלב, את אותן מנטרות שרק לפני פחות משעה אמרתי בקול רם, שהוא ישמע. זה לא געגוע שמציף אותי כרגע, כלומר, גם געגוע מציף אותי כרגע, אבל אחר.

ניראה לי שזאת יותר התנועה של החיים שמזיזה את הטקטונים שבפנים, אני אומרת לעצמי בלחש, משכנעת אותי, מנסה להאמין.

 

 

אוףףף , אייההההה....

זאת מין תקופה כזו, אני אוספת בה ציוני דרך, כשכל  אחד תומך באחר מבצר את הבפנים. חלקם ממלאים אותי בחיוך, חלקם, פחות, ממלאים. אבל בדמעות.

כשאני יושבת מולה ,הערב, עם כוס מלאה בטריו של פלטר אני נותנת לדמעות לנשור..אך אני אוהבת את היין הזה..אני אומרת לה, מבעד לדמעות...'הצבע, האפיצות, הטרואר..כן, כן. הטרואר...הוא מזכיר לי כל כך הרבה, הוא מעורר בי כל כך הרבה, כל כך הרבה גלגולי חיים בכל כך מעט זמן, שמתרכזים לכל כך מעט יין' .אוו אני נפעמת מהעומק הרגעי שאני חווה ומתעלמת מהרדידות שנובעת מהאלכוהול שמחלחל.

'את מצטערת?' היא שואלת..ומתכוונת לדבר אחד. 'לא, על כלום אני לא...'  אני עונה. ומתכוונת להרבה דברים אחרים...'אז למה את בוכה?' היא שואלת..

'כי וולנטין, זה לחלשים' ...אני עונה.

 

 

 

 

בגדול יש לי זיכרון של צב, אני אומרת לו ומתכוונת לזה שאני לא זוכרת כלום, אף פעם. אבל לצב דווקא יש. הוא עונה. זה בגלל שהוא יכול לחיות מלא שנים, אז הוא זוכר מלא דברים. את, יותר זוכרת כמו..פרפר נגיד,יום אחד, ונגמר.

אני מסתכלת עליו, לך תסביר שזה דווקא בדיוק הפוך, פרפר יכול לזכור חיים שלמים ולצב יש מלא מה לשכוח.

 

די, החרמנות הרגה אותי. 

 

 

 

אני מסמנת את מחר,  זאת תהיה יריית הפתיחה לספירה לאחור, ולא שלמחר שלעצמו אין משמעות סימבולית עבורי, כאילו שהוא לכשעצמו לא מספיק. לא, הוא מספיק,  לגמרי כן, אפילו יותר מידי. אבל בתוספת שאני מייחסת לו הוא הופך בין רגע לקצת חגיגי יותר. אולי אפילו קצת פומפוזי, ואני בכלל לא אוהבת פומפוזיות, וגם לא זיוני שכל, אבל פתאום ניראה לי שהם קצת הולכים יחד ואני כבר כמעט מתפתה לדבר על זה, אבל אז  במוסחות האופינית לי , אני פתאום מבינה שאך בכלל  יכול להיות ששתי מילים שהן ממש סבבה בנפרד, אפילו.. יותר מסבבה,  הן בלתי נסבלות במשמעות שהן מקבלות  יחד.... איף...ואני מחליטה לשתוק.

ואז בשניה אני מנסה להקטין את המעמד, כי מה זה משנה בכלל חמש שנים, או קצת, הרבה, יותר. כשדברים נגמרים, הם פשוט נגמרים.

 

 

למרות שכל עוד הם חיים בזיכרון, אולי הם לא לגמרי מתים.

 

בבוקר עם הקפה, החלטתי זה יהיה יום מעולה..בדרך עם הפקקים, ידעתי..היום יהיה ממש יום מצויין. כשחניתי, מלמלתי לעצמי..יום מדהים. אחרי שעתיים בערך, כבר הייתי בטוחה שהיום זה יום טוב. אחרי ההתחייבויות והקניות , בדרך הביתה, הרגשתי בכל הגוף..יום סבבה. הגעתי, התפנתי לדור הבא שהיה נוכח ואז לזה שהגיע וחשבתי..אוו פשוט יום על הכפאק. 

ותכף כבר לילה..

 

'אהה זה בגלל שיש אחד באחדות של השנה...' אני אומרת לה קצת כדרך אגב...'וגם בגלל שזה החודש הראשון שלה..' אני מוסיפה בנונשלנטיות. 'מה? לא הבנתי.' היא עונה. 'עזבי,לא משנה..'

אני מבינה שבעצם אמרתי את זה בייחוד לעצמי, הרבה לפני שזה מכוון אליה. כן, זה ינואר וכן זו שנה עם אחד באחדות והשינויים וההתפתחות והגלגולים, וההחלטות והזמן שעובר. ואני בכלל לא נוסטלגית, זה לא הקטע שלי, אך בכלל אפשר להיות נוסטלגים שהכל הוא כאן ועכשיו..ובכל זאת.

'טוב, אז שיהיה בהצלחה מחר, תספרי אך היה...' היא מסכמת.

אני מחייכת לה מרחוק, בשניה הראשונה כמעט ושכחתי למה היא מתכוונת.. 'אני יכולה כבר לומר..יהיה מעולה מחר'.

רגע, תעמוד שנייה..כן, עם האור..כן ככה.
ממממ, שנייה, תן לחשוב, לא, מצטערת,  אתה עדיין לא ברור לי. מטושטש כזה, קצת אמורפי בשולים, לא מספיק חד ומובחן. מין מסך עשן כזה שמכסה על העיקר..

לא, לא יעזרו כאן המשקפיים, כן, אני יודעת שאני ניראת אינטלגנטית איתם..המראה של הספרנית הסקסית, כן, כן אני יודעת..זה בכלל לא אני, זה אתה. כל כך הרבה מילים ועדיין..קצת כמו צוהר שלא מספיק רחב בשביל להסתכל פנימה.

 

   שמשהו כבר יגיד את זה..

   פאקינג גל תורן...אוווווווף!!!

 

 

 

הייתי חייבת להוציא את זה מהסיסטם.

אני לוקחת נשימה עמוקה, כזאת שמהולה באויר ים וגם קצת בניקוטין. יש משהו אחר באויר, כמו ריכוז שונה של חמצן, גבוה יותר..אולי זה ריח שונה? כזה של ציון דרך? פעם, לפני מלא שנים, כשהוא שאל אותי אך אני רוצה להתחתן, אמרתי שאני לא מאמינה בארועים, הם חסרי מהות. אני מזכירה לעצמי שזו הדרך, גם עכשיו. למרות שבא לי...
מזל שאני נוחה לשכנוע, כשיש טיעונים חזקים.  אני מגיעה עם עצמי לפשרה להמתין עד החותמת הרישמית.

אחכ , לפני שירד ההי הרגשי, אני פותחת את כל החלונות בבית מאפשרת לאויר הקר להיכנס פנימה ולהחליף את זה שקיים, קצת כמו החלפת משמרות, קצת כמו 'הבדלה' , בין השלושה שבועות האחרונים..לבין, אלה שיבואו. 

אפילו הגשם משמח אותי היום.