זוטות

'אבל יורד גשם...' אני אומרת,ספק לעצמי ספק לא, לו.. 'כן, כי חנוכה, תמיד יש גשם בחנוכה..'הוא עונה.

אני מעבירה בראש חגי חנוכה קודמים, מנסה להיזכר, למקם אותם..שנה שעברה, לפני שנתיים, שלוש, פעם..ואז בלי משים אני נתקעת על אחד ממש רחוק, אבל ממש..עיר אחרת, דמויות מרכזיות אחרות, ארועים, גשם? כן, ירד אז גשם, אני נזכרת בהחלטות שלקחתי, אז, ושלא. ואני יכולה לראות את הקשר, את הרצף שבינן להיום, לאתמול. ואתמול , בזמן שהייתי קצת גאה בעצמי ,קצת מאוכזבת והרבה מפוקחת, הוא אמר לי שהוא כבר רוצה להתחיל את הפרק הבא וזה אפילו לא נגע בי, לא הרטיט כלום, יכלתי לשמוע את זה כמו מבעד למסך. יכולתי לנתח את זה, תוך כדי ולראות עד כמה זה מוזר ומרגש באותו הזמן.

כן,יורד גשם, ויש רוח ואני לא יודעת להחליט אם בא לי עכשיו קפה או אם סגריה ואני לא יודעת לומר אם 'השנה', 'שנה וחצי' האלה יעברו מהר או לאט ומה יהיה בסופם ואם זה בכלל משנה, ישנה..

#קפהוסגריהוחיבוק#

.

יש בי קצת עצבות כזו שמהולה בתחושת פספוס. אני מנסה לאזן אותם במעט אופטימיות, זהירה.  ואמונה שברגע האמת יתגלו ויגיעו לי התשובות נכונות. 

ובלי קשר, שוס הסטרי של פנקקים ממולאים בנוטלה במקום סופגניות.

מזל שצולם לפני...

זה לא שתמיד יש לי מה לומר, כן, יש מצבים שאני שותקת, שהראש מתמלא ב'כלום'. אבל ב'כלום' רע, 'כלום' שהוא רועש. זה 'כלום' שמשכיח ממני את כל מה שחשוב, את כל מה שאני כבר יודעת, זה 'כלום' שמרחיק אותי מעצמי. וזה קורה בייחוד כשאני נדחקת לאזורים שלא נוח לי בהם, כשיש מאבק, בפנים, שעוד לא הוכרע. וככל שאני נדחקת יותר, ככה אני שותקת יותר. אחכ, אחכ הן יבואו, כולן יבואו ואני יודעת את זה למרות שב'כלום' אני אפילו לא מצליחה להזכיר לעצמי שהן בדרך...כלום..חושך.

ואלה שבועיים מתישים, כל כך מתישים, שאני אפילו לא מצליחה לסדר את המחשבות לכדי מילים, לכדי קוהרנטיות, פנימית, כזו  שתיתן לי מנוחה, שתקנה לי קצת  זמן להתארגן מחדש, לפני עוד סיבוב, שכבר עומד בפתח. 

התעייפתי.

ללא דוק של אופטימיות.

אני מנסה לשחזר מתי זה היה, פעם הראשונה שראיתי אותו, לא, לא שראיתי, שהכרתי אותו. זה היה ממש עכשיו לפני חיים שלמים. בדיוק התחיל החורף במקום שבו המזג האויר לא מזהה שישראל זו מדינה חמה. עמדנו בחוץ והמתנו, בדיוק התחיל גשם והוא גלגל סגריה וסיפר לי על גרמניה וחולון והקיבוץ. הערפל סביבנו היה סמיך כמו שהוא יודע להיות בעונה הזו באזור הזה. כל כך סמיך שלפעמים לא מצליחים לראות את היד שמושטת קדימה לקראתך. והיה קר, כל כך קר שהגוף כואב מרוב שקר ואני שונאת קור, ושונאת גשם וערפל וחורף. והוא אמר שסהכ יהיה סבבה ושהאנשים טובים ושאם אני אצטרך...שאני אגיד. זה היה לפני חיים שלמים, כאלה שכבר עזבתי. כאלה שלא באמת נשאר לי מהם עם מי לבכות, עליו ,הלילה. 

rip

לפני כחצי שנה בערך החלטתי שאני נפרדת מהעגמומיות שבי, משחררת אותה,

180 יום שהיא לא היתה איתי.

4320 שעות שאני  מבינה שאין לי בה צורך, שהיא לא משרתת אותי יותר.

259,200 דקות שבהן היא ממתינה לי בפינה ורק מחכה לרגע הנכון.

 15,552,000 שניות זה לקח לה, אבל כניראה שההתמדה משתלמת.

חרא על העולם.

זה בכלל היה אמור להיות פוסט אחר, פוסט סליזי כזה, בוטה, אפילו קצת גס, כזה שעומד בניגוד ברור לניק שלי. פוסט  על אך שהוא קרע ממני את הגרבי רשת ואך יש להם עדיין ריח כמו של תשוקה ועל אך, רק הריח הזה מצליח להפעיל את החרמנות מחדש...

במקום זה אני מוצאת את עצמי אחרי מלא מלא שעות עם דאגה ובלי שינה. עם פרופרציות אחרות, קצת כמו הבחנה בין צער לעגמומיות בין אנוכיות לביטול עצמי, בין להיות shy (כשבראש כרגע רץ לי השם שלי, זה מהבית), לבין זה שאני גם אמא. 

ולשמחתי הרבה הכל טוב, והחרמנות בטח תכף תתעורר שוב, והזיכרון יגרום לכוס לפעום, והריח של הגרבונים לתשוקה..והחיבוק של הילד, האישי שלי,  לשילוב הזה שבין הכל.

ואם כבר פוסט פילוסופי..אז הגרבונים..

אולי זה הסופש עם הקורונה הבת זונה הזו,

או המזג האויר הזה שמפגיש עם הצורך שמידי פעם מרים את הראש, אולי הזיכרון מאמש עם חלקי המשפטים והסימנים שנשארים עלי כל כך מהר גם סתם מקינקיות מהולה בתשוקה וכימייה.
אולי זה דודו טסה שכבר היה עצוב ואחכ שמח ועוד פעם עצוב..והוא כבר הבין שאין פיתרון קל.

ואני, אני אפילו לא נלחמת בעגמומיות הזאת, היא כאן ועכשיו ואני מקבלת אותה לחקי מברכת עליה מאמצת אותה חזק חזק.

היא הביטה החוצה, הנוף שנגלה לה היה כמו זה שנגלה לה מידי יום, האפורים עם הכחולים שמתערבבים עם קרני שמש ומנצנצים כנגד השמשות של המכוניות ששועטות על הכביש המהיר. היא נזכרה בחצי הלצה בקלישאה הידועה לגבי הכביש לכיוון תל אביב והעיר בה היא גרה..נההה, לא רלוונטי, היא אמרה לעצמה. בכל רגע אני יכולה להיכנס לאוטו ולסוע, לשם, מכאן, משם...זו בחירה, היא שכנעה את עצמה, בקול רם. גם המעבר לאותה העיר היתה בחירה,שלה, למעשה זו היתה בחירה שהובילה לשרשרת של בחירות כזו שלא ניתן היה לעצור עוד. כמו מפולת של בחירות שכל אחת מהן השפיעה על רעותה וכל אחת מהן פתחה אפשרויות ועוד אפשרויות ועוד.
היא נזכרה בשיחה שניהלה ערב קודם על החיים והמצב וההחלטות והבחירות..כן, הבחירות..וזו שהיא נצבת בפניה עכשיו עשויה להיות הרת גורל, בעצם..כולן הרות גורל וכולן לא, באותה המידה, היא ניסתה להקטין את הרגע להקליל אותו, כשבפנים היא יודעת אחרת.

זה כמו גירוד..בפנים..שאי אפשר להגיע אליו.

אוף

לפעמים אני חושבת, ממממ, בעצם כמעט תמיד...

אבל לפעמים אני חושבת מחשבות שהן קצת חסרות תכלית, לדוגמא עכשיו... מה היה קורה אם היה תוסף, כמו התוסף הזה בכרום שמאחד את הוטסאפ, עם הפיחסבוק,עם טוויטר והאינסטוש והריד יט..או אך שלא קוראים לו.

תוסף כזה שאוסף ומצליב ומאחד את המידע מכל הפלטפורמות החברתיות/ההכרויות/זיונים..כזה שבאותו הרגע ניתן לדעת, מה כתוב בכרטיס שלך בטינדר, בokq, בכלוב ובסווינגרס ואפילו אך אתה מציג את עצמך באלפה...נגיד לדוגמא, היית יכול לראות בוזמנית את התמונה החושפנית ששמתי במקום אחד, זו שרואים בה יותר מהפיטמה, עם הפנים ממקום אחר ועם המילים מכאן..

עולם שלם, היה ניגלה, פרופיל אחד, ארוך , ממצא ..

ואז נגיד שרמי 48 (אחר), ג פלוס 2 נסיכים, מאזור השרון. שמת למצוא אותי בשביל לצאת מהטינדר, מחפש hokups  באוקי קיופיד, מעשן מידי פעם, נמצא עם 32% התאמה איתי ובדיוק היום, הוא פתח כרטיס בכלוב , סליחה, חזר לכלוב...אחרי העדרות ממושכת, הוא עם ניסיון של מעל שני עשורים בבדסמ, מאמין בחיבור וכנות היא מעל הכל ולאי בודד הוא היה לוקח אוזניות, ספר, קרם הגנה ואולי גם שוט.

ניראה לי עליתי על משהו