לפני 4 שנים. 22 בנובמבר 2020 בשעה 19:27
זה בכלל היה אמור להיות פוסט אחר, פוסט סליזי כזה, בוטה, אפילו קצת גס, כזה שעומד בניגוד ברור לניק שלי. פוסט על אך שהוא קרע ממני את הגרבי רשת ואך יש להם עדיין ריח כמו של תשוקה ועל אך, רק הריח הזה מצליח להפעיל את החרמנות מחדש...
במקום זה אני מוצאת את עצמי אחרי מלא מלא שעות עם דאגה ובלי שינה. עם פרופרציות אחרות, קצת כמו הבחנה בין צער לעגמומיות בין אנוכיות לביטול עצמי, בין להיות shy (כשבראש כרגע רץ לי השם שלי, זה מהבית), לבין זה שאני גם אמא.
ולשמחתי הרבה הכל טוב, והחרמנות בטח תכף תתעורר שוב, והזיכרון יגרום לכוס לפעום, והריח של הגרבונים לתשוקה..והחיבוק של הילד, האישי שלי, לשילוב הזה שבין הכל.
ואם כבר פוסט פילוסופי..אז הגרבונים..
