לפני 4 שנים. 20 בנובמבר 2020 בשעה 12:12
אולי זה הסופש עם הקורונה הבת זונה הזו,
או המזג האויר הזה שמפגיש עם הצורך שמידי פעם מרים את הראש, אולי הזיכרון מאמש עם חלקי המשפטים והסימנים שנשארים עלי כל כך מהר גם סתם מקינקיות מהולה בתשוקה וכימייה.
אולי זה דודו טסה שכבר היה עצוב ואחכ שמח ועוד פעם עצוב..והוא כבר הבין שאין פיתרון קל.
ואני, אני אפילו לא נלחמת בעגמומיות הזאת, היא כאן ועכשיו ואני מקבלת אותה לחקי מברכת עליה מאמצת אותה חזק חזק.
