זוטות

אני יושבת במרפסת, האויר של הערב עם הצבעים הכי יפים שיכולים להיות, אמריקנו והסיגריה היומית שאני מרשה לעצמי. בלי הפון, הוא רחוק ושקט ובלי שום notifications, הורדתי אותן. מאז הסרט המטריד ההוא בנטפליקס אני מסתובבת עם פון אילם ועם תחושה שלא מחפשים אותי, שלפעמים היא נעימה לי ולפעמים קצת מטרידה.
אני חושבת על הדברים שהוא כתב לי בטינדר. וזה הרי לא שאני נמנעת מסקס וזה לא שאני מחפשת מי לאכול איתו ארוחת ערב, בבית, מול הטלויזיה..וכל אלה שמצהירים מראש, על זוגיות, אמיתית,  מונוגמית, פרק ב' או ג'...לא באמת מגיעים להשתמש ב ז' ...בטח לא איתי, בטח לא כרגע.
ועדיין יש בזה משהו קצת צובט..אולי זאת ההחלטיות הזו, שמפלרטטת עם הדואליות שבי, מצד אחד כל כך מושכת אותי ומצד שני כל כך מפחידה..כי מה יהיה אם..אם אני אקשר, אם אני ארצה עוד, אם אני אפגע?!  האדומים שבחוץ ,במרפסת,  מתחלפים עם סגולים כהים שהופכים חשוכים..סעמק כל כך מוקדם, ואני נזכרת בשמש חזקה של שש בערב שהיתה מסנוורת ולוותה בעוד נשיקה ועוד חיבוק ועוד דרופ שמגיע,  עוד לפני שאני מספיקה להעביר לשלישי.

וכן,  נוהגת על ידני..

בבפנים אני יודעת, יודעת בדיוק, יש שם אמת, אחת, צרופה, כזו שהיא לגמרי סולייד, כזו שלא באמת ניתן לזוז ממנה גם אם מאוד רוצים, כזו שהדרך חזרה אליה תמיד קיימת, לפעמים רק צריך להיות ער מספיק.

והיא כזו שכל התשובות ,להכל ,נמצאות בה, כל התהיות הגדולות מסתיימות אצלה. והשקט ששוכן בה הוא מוחלט, והחיבור והתשוקה הם אינסופיים. והיא ההפרדה הכי מוחלטת בין המיקרו למקרו ובוזמנית היא שניהם גם יחד והיא מכילה הכל, ומאפשרת..הכל, כי אין בה קצוות או ניגודים.

והיא כאן ועכשיו... והאינסוף.

לפעמים אני בכיינית, באמת האמת בכיינית,לא בכאילו..בכיינית על אמת, עם עיניים נפוחות מדמעות, אף נוזל ואיפור מרוח. לדוגמא , ביום ראשון של אחרי אותו סופשבוע שבו הבנתי שפרידה זאת האפשרות היחידה שנותרה, בכיתי. או אחרי שנשבר לי הלב בפעם האחרונה, ממש מיררתי בבכי.  גם בכיתי כשהבנתי  שטעיתי ומה שאני רוצה לא תואם את שלו.

וכשאני בוכה מה שאני הכי צריכה זה חיבוק, עוטף כזה, חזק, כזה שאני הרגיש, בלי מילים,  שהכל יהיה בסדר. כזה שאפשר למרוח עליו את כל מה שנוזל ממני באותו הרגע, כזה שאפשר להתחפר בו.

הבעיה שרוב הפעמים שאני בוכה, זה לבד..

שנייה, מביאה טישו.

אתה מריח? יש ריח של גשם בחוץ..

אני לא אוהבת חורף,לא שקר ולא שרטוב ולא שחושך מוקדם ולא אני לא מוצאת את הקסם בנקישות של הגשם על הזגוגית..זגוגית זאת מילה יפה..ז ג ו ג י ת.. אני מגלגלת אותה על הלשון תוך כדי שאני באמצע נאום חוצב להבות על יחסי לעונה הקרבה ואני קצת מאבדת את הריכוז תוך כדי....כי פתאום אני נזכרת בזה שבדהכ אני לא אוהבת מילים עם הצליל 'ז' אולי חוץ מאחת ספציפית, אוף בא לי , הראש שלי עושה סוויץ בחשיבה וחוזר, ובזגוגית יש גם וגם 'ג' ולדסגראפים לפעמים קצת קשה להבדיל, המחשבות שלי מתחילות להפליג... כשאני מצליחה סוף סוף לחזור אני רואה שהוא מסתכל עלי, לא ממש מבין.

מה?!  בסהכ אמרתי שאני מעדיפה קיץ .

אבל אם כבר חורף אז עדיף עם נקישות על הזזזזגוגית.

אוף, בא לי.

. This is a true story
The events depicted in this film took place in .Minnsota in 1950
At the requeset of the survivors, the names have been changed
Out of respect for the dead , the rest has been told exactly as it occured

האמת שכבר בהתחלה הרגשתי נוח, אולי זאת הכימייה, המשיכה, אולי זה גם הוויד בקומינציה של יין לבן ושורות  באותו צבע. אני בוחנת לו את הכפות ידיים, מאז ומתמיד זה היה הפטיש שלי.  כפות ידים משולבות בהומור וציניות. אני יכולה לחשוב על עוד כמה דברים שנמצאים שם ב top ten אבל אלה, לגמרי שוברי שוויון, שוברי מחסומים  וחוסמי הגיון. 

אבל, פעם משהו אמר לי שגם ל'שיחות חזה' בהקבלה לאינטמיות ,יש  רמות עומק וזה נכון. ואני, אני  צריכה את העמוקים. עומק כזה שמגעים עליו עם כוכב שלישי,  לצלול לגמרי עם כל הראש, לצלול עם כל הלב.

כשהיא אומרת לי, שאולי הקשר שהכי נכון עבורי עכשיו, הוא קשר שונה מכל מה שאני מכירה, אחר מכל הקשרים שהייתי בהם.. בשניה הראשונה אני מרגישה שהקרקע קצת נשמטת לי מתחת לרגלים. אבל אז אני ממוללת את המילים שלה בראש ונותנת לצלילים שלהן לשקוע, ואני קצת מצליחה להבין מה שהיא אומרת. וזה לא שהצורך בסבמישן לא בוער אצלי, והאינטימיות הזאת, עם העוצמות  שיש רק כאן. וזה לא שאני לא זוכרת את ההתמכרות הזאת לסגידה, והחוסר אונים והכניעות והרצון לרצות וזה לא שddlg כבר לא  מחרמן אותי בטרוף, אבל אני מבינה. וזה קצת כמו לשהות בהוויה של כאן ועכשיו ולהרגיש את מלוא הנוכחות שלי שקיימת, להכיר בקיום שלה ולא לרצות לשחרר..

ספר לי סיפור,  בבקשה. 

אני אניח את הראש על הירך, אעצום את עיניי..רק אוזן אחת...שומעת.

המילים יתערבבו עם המנגינה של הקול. אני אקשיב....בשקט אשקע, אתעטף. אתן לצלילים למלא אותי, להשקיט, לגרות. 

אצבעות ידך יעברו בשערי יתעכבו על קשר עקשן..יפרמו... ואני אתמסר למגע.

אתחפר באינטמיות...
 

אני מתעוררת כשהיד שלו חופנת לי את השד משחקת בפטמה. בשניה הראשונה זה מרגיש כל כך נעים וכל כך טבעי, שכל מה שבה לעשות זה להצמד עוד קצת ולנסות ליתלות  בשארית השינה, לעוד טיפה....בימקום, אני מתישבת, והיד שלו עוברת לגב,

ואז אני שותקת את מה שהכי בא לי,  ואומרת את מה שהכי לא. 

'תשארי?'

'אני אסע, כי אחכ , אחכ זה יהיה עוד יותר קשה לקום...'

ובדרך אני חושבת, שזה בסדר, שזה באמת, באמת בסדר, בזמן שהניידת מסמנת לי לעצור.

ניראה לי שהדבר שהכי מזוהה אצלי עם הסתיו הוא הריח של הגויאבות. כאילו לקחו את כל השבועיים של העונה הזאת זיקקו והכניסו לתוך קפסולת ריח. וזה מדהים אותי כל פעם מחדש אך אני נשאבת אל הכיוון שלהן. וזה גם טעים, אומנם לא טעים של פעם  ולא טעים כמו הגויאבות האדומות ..אבל זה טעים,  ויחד עם הטעים יש בהן משהו נוגה.... כמו היפרדות מהקיץ .

חוץ מזה מסתבר ששמן קוקוס חם, על הגוף...אין בו כלום נוגה.

ו...שיש ונילים שיודעים לזיין.

מכיר ששמים את הגלידה בגביע זכוכית גבוה כזה?

לפני זה שמים סרופ שוקולד על הדפנות?

ועל הגלידה מפזרים סוכריות?

ופצפוצי שוקולד?

ומוסיפים סוכריות גומי? חולה על סוכריות גומי.

ועל הכל שמים קצפת?

ועליה עוד סירופ שוקולד? אבל בלי סרופ תות.

ועל זה שמים כמו נצנצים?

וגם זיקוק?

אז כזה אני רוצה!