צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

זוטות

גם הדברים הכי מהותיים בעולם, הכי גדולים..באנלים, לפעמים.
לפני 4 שנים. 24 בספטמבר 2020 בשעה 11:59

בדהכ הכתיבה שלי היא לא כנגד,מאמינה שכל איש צריך לחיות על פי אמונתו וסטייתו וכל עוד הכל נעשה בהסכמה, סבבה לגמרי. גם עכשיו זה לא כנגד, אבל זו כן תהייה שעלתה לי מקריאת פוסט.  ובגלל שהפוסט האמור הוא לא האישו וגם לא הכותב שלו. אני אסביר את התהיה אחרת..

 דווקא סיפור אישי: לפני כמה שנים שעוד ניסיתי למצוא את המקום שלי בכלוב, כשהניק שלי היה אחר, והעיד על עד כמה הייתי תמימה, הייתי בקשר חברי עם נשלטת מכאן. כשיום אחד, במהלך פגישה שלה, עם השולט שלה שלחה לי סרטון שבו היא מוצצת לו, אחכ הוסבר לי שהוא הורה לה לשלוח. כמובן שהסרטון נמחק מבלי שהתעמקתי בו ולא בגלל חוסר הפוטוגניות של הזין  או העדר הכישורים וההשקעה שלה, אלא בגלל שאני שימשתי סטטיסטית במשחק שלהם, בלי שבחרתי בזה. מידת הגועל שחוויתי היתה חלק ממכלול דברים שגרמו לי בסופו של דבר לנתק איתה קשר ולמדו אותי על מה מתאים ולא מתאים,לי.

סיפור נוסף:  דווקא על שולט שקיבל מציצה מנשלטת שנשלחה על ידי האדון שלה למצוץ..מדליק לאלאה לא? אבל גם כאן הוא למעשה היה כלי בידי אחרים.היא ריצתה את ה'שולט על' שביים את הכל והנמצץ..היה בסופו של דבר סטטיסט. 

אז, אם בוחרים להיות תפאורה במשחקים של אחרים,זה מעולה. ומציקנים, מעצבנים, נודניקים יש כאן, מלא, כמו בכל מקום. תמיד אפשר להתעלם או לחסום, אבל להשתמש בהם מבלי שהם יודעים שהשתמשו בהם, ניראה לי פחות מדליק. 

בברכת סגר נעים. 

 

לפני 4 שנים. 22 בספטמבר 2020 בשעה 22:29

אני מחפשת את המשק כנפיים של הפרפרים.

 

אלה שבבטן...

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 17:42

אז סוגרים אחת..ופותחים אחרת.

שלי היתה המורכבת ביותר מזו שידעתי מעולם..וידעתי. המאתגרת, מכאיבה, מצמיחה, מלמדת, מפתחת מעולם. כזו שהביאה לתהומות הכי עמוקים שהיו לי ולהתפתחות הכי משמעותית שחוויתי. כזו שהעמידה מולי אתגר להוביל את עצמי קדימה ועבור סאבית שחיה בדסמ כל חייה, זה אתגר. להסתכל ולהבין שזה מה שיש ולקבל את זה, לאהוב את זה, לאהוב ...אותי... לאורך השנה אחד המשפטים שליוו אותי  כשהיה מאתגר במיוחד היה:  'תכף...' ..'תכף מחר', 'תכף יגמר" ,' תכף יגיע...'. ניראה לי שהבחירה שלי, היא להפרד מהמשפט הזה.. להחליף את ה"תכף'..ב'עכשיו'..אז ברוח הדברים..

שיהיה... 'עכשיו מעולה, ובריא ומלא באהבה וקבלה בשייכות ובתשוקה ובסטיות ובהומר ובאינטמיות..'

לפני 4 שנים. 16 בספטמבר 2020 בשעה 19:30

 

אני נכנסת לחניון של הקניון וישר יורדת למפלס שקרוב למכון, מעין ירידה לצורך עליה. וכשאני פורסת את עברי אז המשחק מילים הזה,לא באמת עושה לי טוב.  אני מחנה קרוב,  וזה כמו פיסת שפיות בתוך כאוס אינסופי של מסכות. פעם הייתי אומרת שזה האסקפיזם המושלם, אבל האמת שזה כבר לא, זה לא ממש אסקפיזם, זאת יותר מציאות.  כזו שמלווה אותי ואת השפיות שלי כמעט על בסיס יומיומי.אחכ באימון שחר אומרת להצמיד את החזה למזרן לפשוט את הידים קדימה אבל לא להוריד את הישבן ל child pose, ופתאום אני נזכרת..וזה קצת צובט לי בפנים ומעורר בי געגוע ואני אפילו לא באמת יכולה למקד למי אני מתגעגעת. זה כמו געגוע ארטילאי.

 

 

ותוך שאני מותחת קדימה ועוברת לפלאנק אני מבינה... זה יותר געגוע ל'מה' מאשר ל'מי'.

לפני 4 שנים. 6 בספטמבר 2020 בשעה 9:49

 

עד כמה זה דפוק שהכלוב ניראה מקום שפוי לעומת כל השיט שבטינדר..

לפני 4 שנים. 4 בספטמבר 2020 בשעה 18:30

אני לא מתה על פלטפורפמות אינטרנטיות, לא, זה ממש לא אתם, אתם לגמרי סבבה...זה לגמרי אני.

ההיתי מעדיפה שזה יקרה בתור לקופה בסופר, או נגיד ליד המקררים. כן בימים האלה אין על המקררים, אבל לא של הקפואים, או הבשר והנקניקים. עדיף ליד זה של הגבינות, אבל לא ליד הקוטג' או החלב אלא ליד הבורסאן או הפקורינו, או איזה גבינה אחרת עם סטיל וניחוח אירופאי. המבטים יצטלבו ופרפרים בבטן יופיעו, אגלי זיעה קטנים יבצבצו על המצח מהתרגשות ומשם, כן, משם..

לא, אני ממש  לא מתה על פלטפורמות אינטרנטיות, ולא ממש מתחברת לורטואליה, אבל הבעיה שאני עושה קניות באפליקציה, והאגלי זיעה היחידים שמבצבצים לי בימים האלה מופיעים במכון..

 מצד שני ...זה...לא אפשרי בסופר..

 

 

 

לפני 4 שנים. 25 באוגוסט 2020 בשעה 12:04

אני נושמת לתוך הכאב, אני נושמת לתןך הצעקות שכלואות לי בפנים, לתוך הרעש. 

אני נושמת לתוך חוסר ודאות, לתוך העצב, לתוך השמחה.

אני נושמת לתוך לילות מלווים בשינה טרופה ודמעות. 

אני נושמת לתוך המחשבות, שנעות בין רדידות שהקרדשיינס זה טולסטוי לידן לבין עומק שגם העוגיות מדלן של פרוסט לא הצליחו לעורר. 

אני נושמת לתוך הבדידות.

 

נושמת וממתינה.

לפני 4 שנים. 20 באוגוסט 2020 בשעה 14:29

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=101315

 

 

חרא על העולם הזה....
דווקא שאני מסיימת י קורונה..ועד שאבא שלי הרשה לי לרדת לאילת עם חברות...חבל שהרשה..קורל אמרה שזאת חוויה של פעם בחיים כי כמה עוד פעמים בעולם נהיה בגיל שש עשרה ובכלל כמה כבר אפשר להסתובב בעיר ולא לעשות כלום..
אז כל ערב ישבתי לו על הראש וגם בקשתי מאילנית אחותי לשכנע אותו ,הבטחתי לשמור לה על הקטנה כל ערב...עד שהוא הסכים..
חרא על העולם הזה...
בשני טסנו מיטל, בת דודה שלה קורל שיותר גדולה מאיתנו ואני, מצאנו חדר סבבה, באמריקנה. אך שהגענו קורל עצרה בסופר ליד המלון לקנות בריזר, וישר הלכנו לווליג'..נשרפתי כולי.
בערב לבשתי גופיה ומיני ג'ינס, קורל אמרה שזה עושה אותי כוסית ואולי סוף סוף אני אצליח להפסיק להיות בתולה ובכלל הגיע הזמן שאני קצת אזרום יותר..
חרא על העולם הזה..
אז הלכנו למועדון הזה, לא זוכרת תשם שלו, קורל אמרה שבאים אליו מלא כאלה שעובדים באילת אחרי צבא ובטח יהיו שם מלא חתיכים, הגענו והיתה מוזיקה מעפנה ומלא גדולים יותר, קורל אמרה שננסה בכל זאת והכל תלוי באך ומה שאנחנו מקרינות..דפוקה זאתי...
הזמנתי וודקה רד בול..אז הברמן שאל אם יש לי תעודת זהות ...רציתי לצאת משם...אבל אז קורל נתנה לי כוס ואמרה שאלה שם בפינה קנו לי...

אחכ אני כבר לא ממש זוכרת...רק ככה.. חלקים, וגם קצת קולות.. וצחוק  והדם שנוזל ... והשחור הזה.. שבפנים...

וניראה לי שקורל צדקה ושהצלחתי...

חרא על העולם הזה...

 

לפני 4 שנים. 18 באוגוסט 2020 בשעה 19:14

אך בכלל זה צריך להראות? מי מחליט מה ואך? מה נכון, מה לא? ואם זה בסדר, או שזה מוגזם. ואך, אך בכלל את מגיעה למצבים האלה? אך את מאפשרת אותם? ורגשית? אך תתמודדי רגשית? ולמה מי שצריך לראות, דווקא לא רואה ומי שלא, לא מפסיק להתבונן? ומה עם הסימנים? והזרימה? והאנרגיה והתדרים?

 

ניראה לי שזה זמן טוב לזמזם...

לפני 4 שנים. 15 באוגוסט 2020 בשעה 21:52

אנחנו יושבות על הבר, אך אני אוהבת אותה, היא מכירה אותי, כמעט את כולי, מכירה משברים, הצלחות ,פרידות, מכירה ריבים משפחתיים...מכירה עבר משפחתי.. אנחנו חולקות טראומות ילדות, גם בלי לדבר אותן ובמשפחות טובות אין מה לדבר עליהן..

היא מספרת, אני במוד הקשבה, מלא, מתמסר לגמרי לדברים שלה. כשהיא מסיימת היא נזכרת במשהו שאמרתי לה בעבר, בשיא הפרידה שלי, כשעוד הכל היה טרי וחי וכל כך כואב והיה אז חורף, אחר, לא זה של הקורונה... וזה היה על אותו הבר אחרי הסטולי והפיג' והוינשטפיין ושוב הסטולי..ואלכוהול, אלכוהול כל כך מחרמן אותי, משחרר עכבות מפוגג את ההגנות משאיר את המהות והצורך בחזית ואני כבר כמעט ומתקשה להתעלם ממנו, מתקשה לבטל אותו..והברמן צעיר, ממש ממש צעיר.. הוא מחייך ומזמין אותי לצ'יסר ואין לי ספק..וזה כל כך ברור..אבל אני לא מספיק שיכורה ואני כן  מספיק פיכחת..

'ניקח חשבון?' אני מסננת בשקט...'אולי תבואי לירושלים השבוע?' היא עונה... 

אולי באמת....