זוטות

בַּבֹּקֶר עוֹד נִסִּיתִי לְעַבֵּד אֶת שְׁאֵרִית מַחְשָׁבוֹת הַלַּיְלָה והֵן הָיוּ צְלוּלוֹת מַתְמִיד,מוּחָשִׁיּוֹת מִתָּמִיד.

וְהֵן הִשְׁאִירוּ טַעַם שֶׁל גַּעֲגוּעַ..

והֵן עָנוּ עַל הַמָּקוֹם הֲכִי כָּמוּס...גָּלוּי, עַל הַצֹּרֶךְ הֲכִי קַמָּאִי שֶׁלִּי.

וְזֶה כְּמוֹ לְהִזְדַּקֵּק לְלִטּוּף עַל הָרֹאשׁ, לְחִבּוּק עוֹטֵף ,לַשֶּׁקֶט שֶׁמְּמַלֵּא.

#הבטחתילעצמישלא#

אני על המרפסת..יש אויר מעולה שמגיע ממערב, הישר מהים עם הנוף הכי מדהים שהשכד שלי מרשה לעצמו, אספרסו עם מלא קרח וסיגריה חוקית. בראש אני מריצה את השבוע הקרוב, את האתגרים שאני יודעת שטמונים בחובו. ואתגרים? אתגרים זה טוב, אני יודעת שזה טוב. אתגרים משמעם התפתחות, קפיצת מדרגה, מודעות, חיבור...ואני שם, לגמרי שם, מקבלת, לומדת, מחפשת משמעות...משכנעת את עצמי..משננת..'אתגרים זה טוב' ואני טובה בזה, בעלת יכולת שכנוע וזה לא באמת חוכמה כשיש לך טיעונים חזקים ואמת צרופה ביד. וכרגע ביד שלי, יש רק אמת צרופה..וסיגריה..חוקית. 

(יצא פוסט פיסבוק)

#ניראהלישמתחיללהימאסעליהלבד#

 אני לא, אני יותר טקסט בדסמי..

בתקופה האחרונה אני מנסה לראות את הטוב שבדברים, מין שינוי כזה, ולרוב זה אפילו גם מצליח לי.

אתמול לדוגמא, אחהצ ירדתי למכון להתאמן, אחרי שלושה שבועות שלא. הבידוד ויפעת שאשא ביטון כן, ויפעת שאשא ביטון כבר לא.. בדרך בירידות, השמיים הפכו אדומים מעל לים והצבע מילא לי כולו את הפריים, מילא אותי. כשיצאתי עם התחושה המדהימה הזו שיש בגוף אחרי, השקט הזה בבפנים, זה שכל כך ממכר, זה שבלקסיקון התחושות שלי רק שקט בדסמי עולה עליו. כבר היה חשוך, ואז באמצע העלייה התחלף הרמזור לאדום. ישר עלתה בי המחשבה,למה בעצם? הרי אין מכוניות על הכביש..ואני יודעת שכיוונתי לדעת גדולים, ואני יודעת שטובים ממני חושבים את אותה מחשבה בדיוק...

אבל ניראה לי שאני גם יודעת שתשובות ציניות, לא קשורות, מבזות ומגעילות לא באמת מחזיקות. גם כאשר ההחזקה היא כל כך הרבה שנים...יותר מידי שנים. 

וזה לא טקסט בדסמי, בגלל העובדה שביבי מזיין את כולנו בחור ההדוק, כמו שנוהגים לקרוא לו בעדינות כאן, למרות שבמציאות, בתכלס,  הוא פשוט מזיין אותנו בתחת ועוד בברוטליות ובלי סיכוך וכמו עם תודעה קולקטיבית של נשלטת טובה, מודים וכמהים לעוד.

זה טקסט בדסמי ולא פוליטי,  כי בסופו של דבר התודעה של כולם מורכבת מהצורך להוביל,להיות מובל וכן יש גם אחרים..נגיד שיש..אבל לא משנה מה התודעה הדומיננטית שקיימת, להיות זה שמשחקים בו בצורה סרקסטית ומבזים אותו רק לצורך הביזוי..אצלי לפחות זה בגבולות...אבל אולי אני סתם נשלטת בלאי...

לפעמים אני מפגרת, ממש, ממש, ממש, ממש, ממש , ממש, עם דגש על הממש השישי...מפגרת.

מזל שיש גם את יתר הזמן..

אני יוצאת משם כמו מה שניראה כמו הפעם האחרונה. כבר יצא לי לעזוב מקומות, רק הפעם זאת יותר הפרדות מאשר עזיבה, ובכלל 'פרידות'  היה הנושא השנתי שאפיין אותי. אין אספקט  אחד בחיי שלא התאפיין באחת מההטיות האפשריות של הפועל,  נפרדתי, נפרדו ממני, נפרדנו ביחד...וזו של היום קדמה לה שנה בין המשמעותיות ביותר של חיי, ההחלטות, הטלטלות, התנודות, ההתמודדות והצמיחה.. כמעט כמו סרט טורקי..עם תפאורה של הרבה ים והרבה  דמעות. וזה מרגש אותי ומאתגר ועושה פרפרים של משהו חדש..משהו שהוא כמעט, כמעט ושלם.

ואז אני חושבת על זה לעומק, באמת באמת לעומק ומגיעה למסקנה שאין בעצם כל רע בשטחיות. ומה בעצם לא טוב בלהיות מזויינת כנגד דלת כניסה ומה כל כך רע בלרדת על הברכים ולרצות למצוץ.  ונשיקות עמוקות ורטובות... תמיד חירמנו אותי ואפילו לא פחות מסטירה שמגיעה ממקום שלם. ולמה לא בעצם כאן ועכשיו והרטיבות והתחת שנחפן...

ולרגע, קצר מידי,  אני אפילו מצליחה להתעלם מהדיאלקטיקה הפנימית, זו  שמסייעת לי להגיע למסקנה הזו. 

פאק

   הסבירו לי שהכל זה בעצם אנרגיה ושהמחשבות שלי בוראות מציאות ושאני צריכה להודות ולבקש ולרצות...

אז רגע, אתה מרגיש שאני חושבת עליך היום?  מרגיש אך אני יושבת לרגליך, הראש שלי מונח על הירך, היד שלך משחקת לי בשער..רגע, אתה יכול לשמוע את הנשימות שלי? ואת הלב שדופק אל מול המגע המרפרף הזה? מרגיש את הציפייה לעוד, ליותר. אתה מרגיש את השקט המוחלט הזה, שבאינטימיות? את הבועה הזו שאין כלום, חוץ מכאן ומעכשיו. את הרטיבות הזו שמתפשטת רק לנוכח המחשבה...

רוב הרגעים הם בטוב, אני קמה מוקדם, עובדת, קוראת משקה את העציצים במרפסת, יושבת מול הים עם סגריה וקפה, חושבת, מתאמנת. לא באמת מרגישה אך עובר הזמן...הינה כבר בוקר,צהרים,ערב ושוב בוקר...

ויש שכל רגע הוא נצח, החוסר ודאות שמשתלט וה'מה יהיה?'  והמציאות? ואך אני מעיזה לעשות שינויים בתקופה כזו?  והרעש והלבד וההתחפרות המהירה הזו שאני מכירה אותה כל כך כל כך טוב, שבקלות מחריבה ושואבת הכל, צובעת באפור כהה ומדכדך....נמאס לי.

מזל שתכף נגמר השבוע.

יום לפני שאני נכנסת לבידוד אני מספרת לה שאני ממש לא מצליחה להגיע להחלטה ושאני כבר צריכה לתת תשובה וכשכל פעם שכבר נדמה לי שאני יודעת מה נכון הקלפים נטרפים מחדש.

בבוקר שלמחרת, אני עוד מנסה להתחמק באלגנטיות מכל הצמתים שנקרים בדרכי תוך שימוש בתשובות דפלומטיות שלא היו מביישות את נבחרת הקדטים של משרד החוץ ביום טוב וכמו מראה אני פוגשת שוב ושוב את אותן צמתים. 

ואז כשאני כבר כמעט במעלית, בדרך החוצה, אני מקבלת הודעה ומבינה שזה לא יקרה, לפחות לשבוע הקרוב. וזאת כמו הזדמנות שניתנה לי לצלול פנימה, לגודד יחד, בשקט,  את הידיעות שמצטברות אצלי בזמן האחרון, לכדי אלה שבונות את  ההבנה של הנכון והלא.

ותודה לחולה מאומת מס ..שהבאני עד הלום.