זוטות

בסופו של דבר זה לא באמת משנה המצב...אז יש קורונה, עוצר, סגר, כזה שנושם, שחונק, שמצליף, שמגמיר. זה לא באמת משנה אם שומרים מרחק, שומרים נגיעה, שומרים על מורל גבוה, ועושים סיבר ווטסאפ ועוד גמירה וגם קצת וויד ויותר דכאון, או פחות.

בסופו של דבר הכל  אותו דבר והת'צומי הוא אותו ת'צומי. אז נוסיף עוד שנינות ועוד שגיאת כתיב ופחות קוהרנטיות וקצת סרקזם ועוד תמונת תחת וציצים ועוד תחת ותחת וכזה גם עם הצלפות ועוד אתגר ועם קרח, ועם בלי תחתונים..

כי הבסופו של דבר..בבפנוכו, עמוק עמוק, בבפנוכו כלום באמת לא השתנה, זאת רק התפאורה שנכפתה עלינו.  הבנאליות היא אותה בנאליות והבדידות אותה בדידות והחרמנות והצורך והכמייהה. 

ואני?  אני, בתוך כל החרא הזה והתצומי והלבד, והבדידות והחרמנות..אני? לשם שינוי,  מקווה לטוב...  

רוצה לנהל איתי שיחות פילוסופיות עמוקות? כי אפשר. אולי על ההבדלים בין הקורונה לבין השפעת הספרדית? או דיון מעמיק על "אורות הווריאטה" של פליני שצפיתי בו השבוע? אני יודעת, המופע האקוסטי של דודו טסה וההשפעות המוזקליות ששמעתי שם?...ההופעה שלו עם אהוד בנאי שנדחתה בגלל המצב?  השיר של פושקין מ 1827 , שעסק בסגר בימי הכולרע? אולי על ההרצאה ששמעתי על.. 'תקפות הטיפול הפסיכאטרי ושבירת הסטינג הטיפולי בעיתות הקורונה'..זה דווקא היה מעניין. רגע גם קראתי על התכווצות המשק וקטיעת מגמת הצמיחה עקב הקורונה והשינויים המוניטריים שבנק ישראל נוקט..אהה..גם עשיתי בינג' על הפרלמנט, לא תשמע, אסי כהן גדול..

קליפ של גרון עמוק...

טרום עידן הקורונה החיים שלי היו ניראים אחרת, הם היו מבוזרים יותר, קצת התפרסו גאוגרפית...הפגתי בדידות במקום אחד, חרמנות באחר, פרקתי ציניות מול כמה ואת העגמומיות הפגתי בהרבה זעה ..ולפעמים גם בקריאת מודעות אבל, את הרעש והרעב, זה שמציק ומוציא משיווי משקל..זה, זה נו אתה מכיר?.הרעש הזה של החסר, כן בדיוק זה, אותו ניסתי לקבור עמוק שיצא רק בזמן ובמקום הנכון, מול הנכון...כשאני חושבת על זה אולי הביזוריות הזו היתה כי לא היה לי בית לשים את הראש...

ועכשיו...אני במקום אחד פורקת בדידות,מפיגה חרמנות, מזיעה דכאון ובודקת את מספר הנבדקים והנפטרים החדשים..

ועדיין הומלסית...

הקול הפנימי/עידית ברק

סוֹף סוֹף אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִי
אָמַר לִי הַקּוֹל הַפְּנִימִי
מִזְּמַן רָצִיתִי,
אָמַרְתִּי לוֹ,
אֲבָל הָרַעַשׁ בַּחוּץ
הָיָה כֹּה חָזָק.
וּמָה קָרָה עַכְשָׁו?
נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה

-אוף, ילדה,  הסגר הזה...הורג אותי..בואי, בואי לשחק..

כן, ככה..ילדה טובה...

את יודעת אך זה...החרמנות הזאת, לצוות, להורות, לקשור להכאיב..זאת תקופה קשה לכולם.. וכשקשה לכולם..כל האמצעים כשרים...

כן, ככה..בדיוק כלבונת...

אין מה לעשות, אז נשחק במה שיש..כן, כבר אמרתי, הכל הולך..לא לא כלבה..אין מה לחשוב על מחר...מחר? מחר הרי כולנו יכולים למות...כן, בדיוק ככה, ככה בדיוק בא לי... אל תדאגי.. את, את לא תפגעי מזה...מה את לא מאמינה לי? את נבחרת מבין כולן...כן, את מרגישה את זה? מקשה אחת..

כן, ככה..בדיוק כלבה...

בזמן האחרון אני לא מצליחה להרדם, אתמול בארבע לפנות בוקר לדוגמא מצאתי עצמי מפליגה במחשבות. בעוד שידי מצאה  את דרכה אל בין רגלי..הראש עסק בדברים אחרים...

...אכן, זו תקופה מאתגרת, בשעה זו בה כל אחד ספון בביתו ומקיים הלכה למעשה את האימרה 'ביתו הוא מבצרו', לא נותר לנו אלא להסתכל מעט החוצה ולבחון את השינויים המתחוללים ממש מתחת לאפינו. למעשה בעוד אנו דנים בסוגיה זו אותם שינויים מתעצבים ומתחדדים ואנו עדים להסטוריה המתחוללת ממש לצדנו ואף שותפים לה. אלו שינויים נרחבים, קולוסאליים הכוללים את כל אורחות חיינו ותחומים רבים נוספים. אין לנו אלא להסתכל בהשתאות אל מול התנפצות ושבירת הפרדיגמות הקיימות. אחת הדוגמאות הטובות לכך הינה ההתרחקות מהפדגוגיה המסורתית ואימוץ דפוסים חדשים, הכנסת הכלים הדגיטאלים והוראה סינכרונית ואסינכרונית והאתגרים הנוצרים עקב כך הן לצוותי ההוראה והן ללומדים, וזאת עוד מבלי להתיחס לאתגרים הניצבים כאשר מדובר באוכלוסיות הטרוגניות ומורכבות.....

...בקיצור חרמנית אש..ונמאס לי...

 עוד מבאס אותך? זה עוד נוגע?
עוד עובר לך במחשבה?
זה עוד קיים?.. כמו...דוק של עצבות? התחושה של הפספוס?  של האכזבה? אולי  הריקנות?
עוד משחזר? מנסה להבין?..מבין?..אותי? אותך? זה עוד צורב, קצת, לא הרבה..כזה שעוד.. קצת...חונק בגרון..

כן, בדיוק כזה...

ויתרת.

פעם כשהייתי קטנה גם כרונולוגית, אחותי לקחה אותי לסרט..הוא הוקרן באחד מבתי הקולנוע שהיו בעיר הפרובינצאלית שגרתי ..אני זוכרת הכל...את ההתרגשות, את ריח הפופרורן, את הפרסומות בהתחלה...היה שם מסלול רקורטן המשובח ועשרה טון פנסים..כשיצאנו מהסרט ראינו את  ד'....הוא עבר לידנו.. ואמר 'הי שיי מה שלומך..?'  היה לו קול ממיס של שולט, ועיניים ירוקות שחודרות לנפש...נמסתי.
ד' למד בכיתה המקבילה של אחי הגדול.  אחותי הסתכלה עלי ודיברה ...ואני לא שמעתי. אני כבר יכולתי לראות בעיני רוחי אך ד' מאפשר לי לשים את הראש על הברך שלו ומרשה לי למצוץ לו בשקיקה את הזין תוך שהוא סוטר לי וקורא לי כלבה וזונה ו..קטנה....מרשה לי להתמסר ולסגוד לו לעולמי עד.
מה שלא לקחתי בחשבון שד' רק שאל לשלומי ותו לא..

האמת..הכי כדי להיות קטנה...אבל אם אפשר אז עדיף גם מטומטמת...קטנה ומטומטמת.

כל רגע לומדת, כל שיח מעלה מודעות, כל אינטראקציה מחדדת. יש כאלה שעוברים בסך..לא משאירים חותם משמעותי, נגוזים כמו שהגיעו. לא הכאיבו, לא מכאיבים ולא יכאיבו. מתווספים לכל הידע הנצבר נטמעים בו.לעומתם השיעורים ששורטים בלב, נוגעים בנשמה. אלה מזככים את ההבנה של הצורך, מדייקים את הכל. אלה מגיעים עם שכר לימוד גבוה של ריקנות, כאב אכזבה. שהקשה מכל זאת האכזבה העצמית, אלה מרימים את כל ההגנות גבוה יותר. מעבירים את הציניות לחזית. מרחיקים מהמהות.

פאק

אחרי הפגישת זום שנוכחתי בה הבוקר, היא התקשרה ואמרה שהיא חוותה אותי כמי שנמצאת במקום קשה...היא שאלה אם זה בסדר מצידי שהיא משקפת לי את זה, הציעה לי לשהות שם,  הזמינה אותי להתבונן...

ואני חשבתי....

מה יהיה אם אני אמות עכשיו, אבל לא רוצה מקורונה..כי אם כבר למות, ודווקא עכשיו אז שזה יהיה ממשהו ייחודי..לא כמו הטרנד הזה שרץ עכשיו.

אבל אם זה יקרה, אז אני לא באמת  יודעת להחליט אם אני מעדיפה להיות לבד כשזה קורה..כמו ההוא בנתניה... למרות שזה בסהכ משפט די מפגר..מי שישמע, לא,  כי כשמתים אז מתים ביחד?...פחחח.

ולמרות שלא באמת בא לי למות, דווקא עכשיו, ועוד לפני הסופש...ועם כל כך הרבה סשנים שעוד לא עברתי, וכל כך הרבה שולטים שלא ריציתי, וכל כך הרבה אנאלי ואוראלי ו....רק לא בנאלי..

ואז היא ניתקה.