זוטות

אני חושבת...שפשוט נמאס לי מזייני שכל. 

חזיה..

אבל הלכתי על דוק של אופטמיות..

רגעעעעע...אני צועקת לעצמי,על עצמי בתוך הראש, ואומנם זה נצעק בשקט, אבל אני מצליחה לשמוע היטב...תעצרי! אולי באמת הגיע הזמן להתחיל ללקט דברים אחרים, נקודות מבט אחרות, התנסויות..ללקט רגעים של שמחה פשוטה, להתחיל להלך קצת אחרת, אולי המסע הזה נועד להיות ככה... אולי זה באמת אומץ..ואני יודעת שזה לא הנרטיב הטבעי לי...אבל בעצם מה רע בקצת אהבה עצמית? 

אחרי הכל בטוח שיש מה... כי סהכ אני 'חמודה ואנושית'.

פעם היה לי קשר עם משהו שהיה אומר עלי שאני מסתובבת בעולם הזה בלי עור. חשופה, ככה שהכל חודר פנימה, ככה שאפשר לראות אצלי הכל. ככה שהכל משפיע עלי, מערער אותי, מדליק,משמח,מעציב מאיים עלי. את קצת כמו ילדה קטנה, כזו שצריכה הגנה...ילדה. הייתי מקשיבה לו, משוויצה בפניו מספרת לו הכל ומקווה שהוא יגן...עד שהוא הפסיק.

אני יוצאת מהמשרד שלה, חבולה כולי וזה מכה בי עד כמה כל גיוס המזנטרופיה האפשרית וכל הציניות שקיימת בי לא מספיקים בשביל להתכסות מולה.  ואני לא באה בטענות, באמת שלא, מורכבות בחיים, למי אין? זה הרי לא שהמצאתי משהו, ובכלל למי אין תקופות יותר מאתגרות? וזה שאצלי משך התקופה הזו כבר מזמן גלש ועבר את כל גבול הטעם הטוב, עד שזה כבר מתחיל להרגיש כמו בדיחה עצובה..זה עדיין יכול היה להגיע עם חלילה איזה משהו שמאופיין תחת הקטגוריה של חשוך מרפא..אז בכלל עדיף שאני אשתוק.

ואז אני נזכרת בו ובמה שהוא אמר, וזה אפילו לא בגעגוע, הוא היה כל כך מזמן והגעגוע שלי... קצת יותר עדכני. ואפילו אין בזה דוק של סנטימנטיות , אבל זה מכה בי ,משאיר אותי עם התודעה  שאולי אני צריכה ללמוד להגן על עצמי, לשמור עלי.. ובעצם אני לא יודעת אך.

הרבה שנים היצאה מאזור הנוחות הונילית שלי לא כללה פגישה ישירה עם האגו. בסוף השבוע הזה, היא סדקה אותו ...קשה. היא סדקה אותו ככה שאני לא באמת מצליחה כרגע, דרך מעטה הסדקים, לראות את הדרך לגדול מכזה מקום. המקסימום שאליו מסוגלת הוא לנסות ולהקהות הכל. לעטות עוד שכבה של הגנה, אולי קצת כמו להתחשל. הקטע היה שעוד בטרם להתנגשות החזיתית ולדריסת האגו שלי, ידעתי שזה עשוי להגיע..הרגשתי את זה ובכל זאת לא מנעתי את זה, כמו ניסיון כזה של אני מול עצמי...והפסדתי.

והפער שנפרש בין הרציונאל לרגש, מרגיש טיפה גדול עלי. 

מידי פעם עולה בי המחשבה ואם  אני בכלל לא...וזה לא שאני לא סגורה עם עצמי או לא יודעת מה עושה לי טוב, או לא ברורות לי התקשורת או מערכות היחסים שמועדפות עלי..וכן, אני מכירה את הקלישאה המפגרת שאומרת  שלכל אחד הבדסמ שלו, כי כאילו בכלל צריך לומר כזה דבר...כי יש משהו בין בני אדם בכלל שהוא לא נכנס לקטגוריות 'השלו'. אבל לא יכולה להתעלם מזה שלא מספיק לחורים שלי להיות רק חורי הכוס והתחת והגרון ולנפש שלי לא מספיקות הזונה והילדה..ואולי אני סתם חושבת את עצמי, סתם זונה עלק מתוכחמת, עם אגו גדול מידי ומצבי רוח שעשויים להשתנות מהר מידי.

ואולי זה סתם תחילתה של חשיבה מעורפלת ולא הגיונית שהגיעה עם הטעם של הגויבות שיש לי בפה כמה ימים  וכבר בכלל אביב, ותכף קיץ ואני כבר מחכה בקוצר רוח שהילדים של השכנים מלמעלה ישוחררו לחופשי או לפחות לאיזה קפסולה חצי שבועית, שתיתן לי שקט רבע יומי ואם אפשר אז שזה יהיה לפני שהם יוצאים לחופש גדול ושבכלל הגיע הזמן שהם יכנסו מתחת לאלונקה. ואני מאוד מקווה שזו לא תהיה האלנקה שתגיע בגלל הטעם של הגויבות...

והכי טעים זה גויבה אדומה..

המלחמה הכי גדולה שלי עם עצמי היא מול האגו, וגם זה בדיכוטומיה לשייכות, רק שם בתוך המוגנות, בתוך הבועה כשהראש כמה לליטוף, והסדקים שבסביב הלב מתרחבים שוב והכוס נוטף רק מתוך הסטיט אופ מינד, הוא, האגו מתמוסס, מוסר כמו עוד מעטה שנושר אל תוך האינטימיות. עד אז משתדלת לעמוד איתן, לעמוד איתן...פחחחח, כן...זה לא תמיד מצליח לי.. ואני יודעת, אין ערובה לכלום, לפעמים לדברים יש אנרציה משלהם והתקופה הזו מתישה וורטואליות it's a bitch , ואני בטח לא טובה בלתחזק התחלות והאגו שישר אומר לי שאם אתה לא, אז לא..רק לא בכוח , רק שלא יעשו לי טובה...

כי אני, אני זקופה, אני עלק איתנה.ואני אהיה כזו  גם עם עיניים מושפלות וכשהסומק יציף לי את הלחיים.

מגע, שמש, זיון, חיבוק, לף בראון, ג'וינט, ים, הומור, נתינה, גרבי נילון, קבוקים, יין, נשיקה, נשיקה, נשיקה, לישון, חתולים, לאהוב, התמסרות, אמריקנו, מיני מעור, אתגר, חדר כושר, במבה, שחיה, לקרוא, דויד בואי, משפחה, קרח, למידה, חול ים, נוף אורבני, מרטין סקורסזה, חלומות, פילאטיס, שופינג, הפרלמנט, מלון, סטולי, לקום טבעי, אהוד בנאי, סטירה, נעלי עקב, ליטוף על הראש, ציניות, בגדים קצרים, ארטיק קרח, דודו טסה, חבלים, וינשטפן, טים ברטון...נשיקה..

#רשימהחלקיתשלדבריםשמשמחיםאותי#

זה היה בסתיו של שנת תשעים ואחת. גרתי אז בצפון הישן, בבניין בן ארבע קומות, שנבנה בטח אי שם בשנות השישים או השבעים, אבל עדיין היה בעל אלמנטים באוהאוסים מובהקים. בבניין גרו רק  בנות.
ציפה, בעלת הבית, שהיתה אז בשנות השבעיים המאוחרות לחייה  או השמונים המוקדמות, הסבירה לי, כשבאתי לחתום על החוזה, כי היא, אישית, מעדיפה בנות ואם אפשר אז שהיו מבית טוב, ואם אפשר אז עדיף 'שהבחור' שלי יהיה רופא או לפחות סטודנט למשפטים ושהיא מעדיפה לא לשמוע אותי בלילות ושבכלל אני ניראת לה בישנית מידי אז אין מה לדאוג ושבטח אני צריכה מישהו גדול וחזק 'שיקח' אותי.
ציפה סיפרה לי שבקומה למעלה גר ג'ימי ושהוא מאוד מפורסם ושבטח אני מכירה אותו..'ג'ימי..לא? נו...ג'ימי, ג'ימי לוייד'. ג'ימי היה נגן ג'אז שבא פעם להופיע בארץ ושכח לחזור. ולא, לא הכרתי אותו.
את הדירה חלקתי עם גילי ואוסי. גילי שהיתה בת גילי, בדיוק התחילה לצאת עם לב. לא ממש זוכרת אותה או את לב, זוכרת שמקלחות מכל סוג שהו לא היו הצד החזק שם. אוסי לעומתה היתה גדולה ממני בשלוש שנים והיתה מאהבת זוטרה של א' אושיית תרבות וחיי לילה, בן של פולטיקאי מפורסם, ויוצר ואומן בזכות עצמו. א' שהיה בא מידי פעם אלינו לדירה,  היה מביא איתו עיניים מזוגגות, שקית קוקאין וחיוך ידידותי ומזמין..'נו שי את מצטרפת..'. 

קצת לפני ראש השנה, ביום שישי, אוסי הציעה שאולי שנלך ללוגוס, יש הופעה שצריכה להיות ממש טובה של יוסי אליפנט..ואיזה הרכב חדש שלו..ואני חשבתי שאולי באמת. ושזה רעיון ממש טוב כי אולי גיל סמטנה יבוא לשמוע אותו.

אז הלכנו...ולא, לא ראיתי בקהל את גיל סמטנה.

זמן פנוי, חרמנות יתר, געגוע, הרבה רעב ותהליכים קוגניטיבים מסדר גבוה הם כמו צלחת פטרי לתהיות מפגרות וחסרות חשיבות.  גרועות מאלה הן ההבנות והמסקנות, שהן ממש בגדר פרי ביאושים. אבל הפסח הוא ארוך וסגר בלתי נגמר, ואחרי שהצלחתי להבין וגם להפנים שזה לא באמת שכל האבסורדיות הזאת  מכוונת נגדי, ושאין באמת מקום למחשבות מגלומניות שכאלה (למרות שאני לא באמת, עד הסוף  ולגמרי בטוחה בזה). אני נכנעת ומתמסרת לאותן תהיות מפגרות.

היום הן נגעו לגבי הכרטיס שלי במקבילה ונילית. ראשית  זו השאלה, בכלל, לגבי הנחיצות. הרי כבר בשתי הדקות הראשונות, אני אפזר רמיזות לגבי מידת הקינקיות, אשתמש במונחים שהם בגדר זיהוי יודעי ח"ן ובסוף בלי שום עידון אני אשאל לגבי הניק..אבל יש משהו בכאילו גלוי שהופך את זה לאחרת, לא זאת לא מידת הכנות, כי מי שיש לו מה להסתיר יעשה את זה שם כמו כאן. רק האצטלה תהיה אחרת. 

זה בטח לא היותם אבות לנסיכים/מלאכים/ מדהימים.. שברשותם, זה לא הופך אותם עבורי לפרטנרים פוטנציאלים לכלום.

אני חושבת שזו אפילו לא התמונה הגלויה, של אלה המשכילים לא לשים כזו שהם לבושים בבגדי ארוע חגיגיים עם האקסית חתוכה החוצה או ליד איזה ארמון ארופאי גינרי שאמור לשדר פאן וניחוח חופשות רומנטיות, או תמונה אחרת שלקוחה מז'אנר המזויפות, ישנות, עם הנסיכים, עם הח'ברה...

ניראה לי שזה בעיקר הקלות המדהימה בלהיות חלק מהמשחק של ימינה שמאלה, קצת כמו סקלקציה, אבל חיננית והידיעה שהכוח הזה לשפוט, גם אותי, על אף התמונה המדהימה שלי, לכל כיוון בלי להכיר ובלי לדעת נמצא גם אצל יוני, ג.+3  נסיכים מדהימים, שאוהב את החיים וחי אהבה ושבכרטיס שלו הוא מחייך לבוש בחולצה לבנה מכופתרת וכשאורות זהובים מנצנצים מאחור, בידו האחת כוס משקה מבעבע והשניה...כניראה חתוכה מאחורי גבה של משהיא..ויסלחו לי כל הגידמים באשר הם.  שלא מפסיק לעלות לי בפייד.