זוטות

כשאסתי מתקשרת אלי, אני כמה שניות טובות שוקלת אם בכלל לענות לה..אין לי כוח לדרמות של אחרים, אני שקועה באחת עצמית. היא מנתקת ואני מקבלת הודעת וטסאפ עצבנית של 'תעני!!!!' שדוחקת את ההתכתבות איתך לעוד שיחה אחת למטה. בלי משים אני פולטת 'אוף', בלתי מודע וחושבת שתכף, נגיד מחר, בשביל לראות את שאריות ההתכתבות, אני אצטרך לגלול למטה.
היא מתקשרת שוב, 'אל ת'שאלי...' לא, באמת שלא היתה לי כוונה כזו, לשאול..אני שותקת. ואז היא מספרת לי תוך התיפחות דרמתית, רכילות שמחר כבר תהיה ידועה לכולם. אני מקשיבה, ואין לי האמת כוח אפילו להגיב על זה בקול רם. בראש, ישר  אני מתרגמת את מה שהיא אומרת לאותן אופרציות שישפיעו עלי, מחשבת עם כמה אויר והפסקות סיגריה אני אצטרך להערך מראש על מנת לעבור את זה בטוב. וכשהיא מנתקת את השיחה, באותה רמת  פומפוזיות שבה היא פתחה. עוברת בי מחשבה על אך אני אצליח בכלל לחשב לקיחת אויר, נגיד לטווח זמן ארוך יותר..נגיד לחצי שנה... 

אז בוא נטרוף את החיים, ננסה,נתנסה. נצבור עוד ועוד רגושים, עוד ועוד חויות שימלאו ויציפו נתפלש. נזרום נתחלף..בוא נמציא את עצמנו מחדש עכשיו, מחר בעוד שעה..בוא, בשלוקים גדולים..הככללל...עוד ועוד. כי כלום לא מספיק וכלום לא באמת ממלא ולא משקיט והכל פלסטיק ומזוייף. הינה תראה אך אני מחייכת אליך יפה, עם כל השיניים הצחורות. תשמע אך אני צוחקת בקול רם מהבדיחות המפגרות...אהה, אמרתי המדהימות, הבדיחות המדהימות שלך.

מה, הזיק בעיניים? אה,הניצוץ..כן, הניצוץ .. כן, אפשר למחות אותו..אל תיגע ..

זו דימעה.

בדיוק איפה שנגמר הלבן של הכורכר מתחיל הכחול של הים, והוא כחול מעניין, עמוק, מלא בגוונים. אני חותכת אליו, מחפשת מקום לנקות את המחשבות. כשאני כבר מוצאת, יחד עם הניקוטין ,עולה בי תהיה מפגרת לגבי הצרוף מילים, כי מה זה בכלל לנקות את המחשבות? ממה? מה כבר יותר נקי ממה שאני רוצה?  צריכה? ומה בכלל יעזרו לי מחשבות נוספות, נקיות ככל שיהיו,  על כל האינסוף שכבר קיימות. ואז בשניה אני מבינה, אני לא נמצאת במקום שרוצה לשחרר..עדיין לא. והעקצוצים על העור חזקים מידי, מזכירים לי חוסר ורעב וריקנות..כזו שהולכת שגדלה...

כמה דקות אחכ אני בתוך פקק של שישי בצהרים, ארוך כזה,מעיק... בדרך הביתה.

יש לי מליון 'אוּפִים' שעומדים בתור..

ואני שונאת, שונאת, שונאת...תורים.

פתאום ברגע אחד,  אני מצליחה לזהות את האוטומט ואלפית שנייה לפני שאני הודפת, אני מצליחה לנשום ולהתרחק משם, רק תודעתית. אני מצליחה להסיט את המחשבה למקום אחר, לאנרגיות ואינטמיות וסבירויות ועיתויים.. וזה מרגיש קצת כמו ניצחון, קטן, זעיר, פסע..בודד...  ומצד שני, באותה הנשימה בדיוק, זה מרגיש מבאס.

אני נשלטת, ללא כל צל של ספק. הצורך הזה טבוע בי, עמוק. והוא הרבה יותר מהצורך להיות למטה למרגלות, והוא עמוק יותר מההתמסרות והטוטאליות והאינטמיות המוחלטת. והוא בא לידי ביטוי בהרבה יותר מאשר בהעדפות המיניות שלי וברור שנשלטות הן זיון מעולה.וזה לא משנה אם הדדי אישוז  שלי התחילו בקשר עם אבא שלי, או בכניעות של אמא שלי או בכלבה שהיתה לי כשהייתי קטנה..זאת אני. והבדסמ שלי חוצה הכל, גם את המערכות יחסים הונליות שלי, חוצה את האנטילגנציה את ההומור, את החרמנות והזנותיות ואת הצורך להתפרק ולשבור את הכלים ולהרדם עם אצבע בפה. והוא נע בין  רהיטות לשגיאות כתיב, בין זקיפות קומה ויכולת להדוף בשניה הכל לצד התמסרות מוחלטת.וזה קצת כמו לקחת את כל הקופה, לקבל את הכל, האפלה והאור ביחד. וזה בלי יכולת להתפשר גם כשהסיכוי הוא של אחד למליון. 

ממש לפני שאני כבר קמה ללכת, היא פונה אלי ואומרת, תוך שהיא מדגישה את המילים בעזרת פאוזה קצרה בניהן: 'את יודעת שבעצם..את..יכולה..לדאוג..לעצמך, נכון?' אני מקשיבה לה, היא אחת הנשים היחידות כרגע שבאמת מצליחות לגעת בי. אני נותנת למילים שלה לחדור פנימה מחפשת את נקודות ההשקה לחיי.....'כן, ברור שאני יודעת שאני יכולה וברור שאני האחראית לאושר של עצמי, אבל מה עם....' אני מתחילה לענות לה ועוצרת...היה צריך לבוא כאן מונולוג על שייכות ואינטמיות וצרכים.....'אבל...אבל ניראה לי שאני צריכה לחשוב על מה שאמרת...' אני מסיימת את הפגישה בנימה דיפלומטית.

---------

בבוקר מוקדם, כשאני כבר בדרך והדרך שלי בימים האלה היא 'לשום מקום', או יותר נכון 'לשום מקום טוב', הוא מתקשר אלי, משהו על הילד, וסוף שנה, והאורטודנט ועל זה שהוא מאמין שתכף זה יהיה כבר רשמי.ו...'מה איתך? אך את?' ובשניה המסכנות שלי יוצאת החוצה, הכמיהה לאינטימיות פורצת וההתפרקות שהוא ידע פעם לאסוף, מרימה ראש. 'אני? אני, אני בסדר'. אני אומרת לו בקול רועד...'אני יכולה לדאוג לעצמי'. אני מדקלמת תוך משיכה באף ומריחת האיפור...'אני אחראית לאושר של עצמי'..

לא התכוונתי לכתוב היום, באמת שלא, וזה לא שאני לא מסתובבת עם המילים בבטן, או יותר נכון בראש ובקצות האצבעות וגם קצת בנשמה בואך סרעפת..אני כן, אבל לא רציתי לכתוב, רציתי שהמילים ישקעו ויעלמו. והן נגעו לי, לתחושות שלי, לתהיות שלי, העלבויות..שלי, האכזבות ולאדיוט מהכלוב שהעליב אותי בגלל הגיל...ולי ולי ולי ...

אבל אז בערך בשבע הערב נודע לי שאיש יקר ואהוב נהרג אתמול בתאונת דרכים..והידיעה הזאת השאירה אותי ריקה ועצובה ודומעת בגלל זוגתו ובגלל הילדים ובגלל החיוך שלו ובגלל שתמיד הוא היה שמח, או לפחות היה ניראה ככה.

ובגלל שפתאום כל 'השלי' קיבל פרופורציה אחרת...

:(

On

חיוך, הומור, ציניות, בטחון עצמי, כפות ידיים.

Off

חוסר אמינות, טמטום..

אני יוצאת מהשער נועלת אותו אחרי ומתקדמת לעבר האוטו, בחצי הדרך כשאני בטוחה שאף אחד לא יכול לפנות אלי הדמעות מתחילות לשטוף את העיניים. וחמש מאות מטר משם שוכן השקט האולטימטיבי.

אני מולו..מול השקט, עם קפה שרכשתי, סיגריה ואטימות שממלאה לי את הראש, מין ניסיון לא לשקוע בצער ועגמומיות. ואני יודעת שזה גם קצת כמו זמן שאול, כי תכף אני אצטרך לפקוח את העיניים ולהתמודד ואני לא באמת בטוחה שיש בי את הכוחות לזה. לא בכאן ועכשיו ולא בטווח הארוך יותר ולא לבד.

ואז את השקט המזוייף שאני מייצרת לעצמי מפרה פיצקית בת 4 שמתפרקת לתוך זרועותיה של אימה...

אני מסתכלת עליה ומזדהה.