ממש לפני שאני כבר קמה ללכת, היא פונה אלי ואומרת, תוך שהיא מדגישה את המילים בעזרת פאוזה קצרה בניהן: 'את יודעת שבעצם..את..יכולה..לדאוג..לעצמך, נכון?' אני מקשיבה לה, היא אחת הנשים היחידות כרגע שבאמת מצליחות לגעת בי. אני נותנת למילים שלה לחדור פנימה מחפשת את נקודות ההשקה לחיי.....'כן, ברור שאני יודעת שאני יכולה וברור שאני האחראית לאושר של עצמי, אבל מה עם....' אני מתחילה לענות לה ועוצרת...היה צריך לבוא כאן מונולוג על שייכות ואינטמיות וצרכים.....'אבל...אבל ניראה לי שאני צריכה לחשוב על מה שאמרת...' אני מסיימת את הפגישה בנימה דיפלומטית.
---------
בבוקר מוקדם, כשאני כבר בדרך והדרך שלי בימים האלה היא 'לשום מקום', או יותר נכון 'לשום מקום טוב', הוא מתקשר אלי, משהו על הילד, וסוף שנה, והאורטודנט ועל זה שהוא מאמין שתכף זה יהיה כבר רשמי.ו...'מה איתך? אך את?' ובשניה המסכנות שלי יוצאת החוצה, הכמיהה לאינטימיות פורצת וההתפרקות שהוא ידע פעם לאסוף, מרימה ראש. 'אני? אני, אני בסדר'. אני אומרת לו בקול רועד...'אני יכולה לדאוג לעצמי'. אני מדקלמת תוך משיכה באף ומריחת האיפור...'אני אחראית לאושר של עצמי'..
