זה היה בסתיו של שנת תשעים ואחת. גרתי אז בצפון הישן, בבניין בן ארבע קומות, שנבנה בטח אי שם בשנות השישים או השבעים, אבל עדיין היה בעל אלמנטים באוהאוסים מובהקים. בבניין גרו רק בנות.
ציפה, בעלת הבית, שהיתה אז בשנות השבעיים המאוחרות לחייה או השמונים המוקדמות, הסבירה לי, כשבאתי לחתום על החוזה, כי היא, אישית, מעדיפה בנות ואם אפשר אז שהיו מבית טוב, ואם אפשר אז עדיף 'שהבחור' שלי יהיה רופא או לפחות סטודנט למשפטים ושהיא מעדיפה לא לשמוע אותי בלילות ושבכלל אני ניראת לה בישנית מידי אז אין מה לדאוג ושבטח אני צריכה מישהו גדול וחזק 'שיקח' אותי.
ציפה סיפרה לי שבקומה למעלה גר ג'ימי ושהוא מאוד מפורסם ושבטח אני מכירה אותו..'ג'ימי..לא? נו...ג'ימי, ג'ימי לוייד'. ג'ימי היה נגן ג'אז שבא פעם להופיע בארץ ושכח לחזור. ולא, לא הכרתי אותו.
את הדירה חלקתי עם גילי ואוסי. גילי שהיתה בת גילי, בדיוק התחילה לצאת עם לב. לא ממש זוכרת אותה או את לב, זוכרת שמקלחות מכל סוג שהו לא היו הצד החזק שם. אוסי לעומתה היתה גדולה ממני בשלוש שנים והיתה מאהבת זוטרה של א' אושיית תרבות וחיי לילה, בן של פולטיקאי מפורסם, ויוצר ואומן בזכות עצמו. א' שהיה בא מידי פעם אלינו לדירה, היה מביא איתו עיניים מזוגגות, שקית קוקאין וחיוך ידידותי ומזמין..'נו שי את מצטרפת..'.
קצת לפני ראש השנה, ביום שישי, אוסי הציעה שאולי שנלך ללוגוס, יש הופעה שצריכה להיות ממש טובה של יוסי אליפנט..ואיזה הרכב חדש שלו..ואני חשבתי שאולי באמת. ושזה רעיון ממש טוב כי אולי גיל סמטנה יבוא לשמוע אותו.
אז הלכנו...ולא, לא ראיתי בקהל את גיל סמטנה.
