זוטות

-אז מה שלומך?

- אתה יודע אך זה..כמו אצל כולם ימים יותר טובים פחות..

- כן, כן אצל כולם אותו דבר..

- האמת? 

- ברור רק האמת...

- האמת שהמצב שלי חרבנה, באמת באמת חרבנה..שני שלוקים מהיין , בעצם קצת יותר.. זנקס אחד..וכל השיט יוצא החוצה..ופטפטנית...אני הופכת לכזאת פטפטנית ..חופרת..ממש ממש חופרת.. אתה מכיר את המבחני אישיות האלה, שבנויים ככה שבשאלה 40 אתה כבר מסיר מסכות..אצלי זה מגיע בכוס שניה, בייחוד על בטן ריקה..כי אני לא אוכלת רגשית..לא, לא,  אני צמה ומתאמנת רגשית..האמת יין מעולה, באמת מעולה, היה אמור להשתה במקום אחר, בזמן אחר...אבל לא חראם? מי יודע מה יהיה? אוף אלכוהול תמיד עשה אותי חרמנית.. יותר מתמיד.. ולא,  אני רוצה איתך סיבר סקס ולא, לא בא לי לפתוח מצלמה, לא,לא לא בא לי..כי אם בסוף אני זו שצריכה לדאוג לעצמי..אז לבד. ואני ממתינה שהחרמנות הזו תעבור. והאנלוגיה היחידה שעולה לי לראש מסתכמת בתהיה לגבי מידת החרמנות שהיתה בגטו...וזה רע כל כך רע....

ואתה יודע אך זה יש ימים טובים וכאלה שקצת פחות..

כמו אצל כולם...

אז החלטתי להסתכל על התקופה הזו בצורה חיובית..כזו אני,תמיד רואה את חצי הכוס המלאה.

השהייה הזו, ההסתכלות פנימה, הקבלה העצמית, המסרים שהעולם מזמן לנו, מדורת השבט שמאחדת אותנו בעיתות משבר...

אפילו, כמו שנאמר בפרסומות הכל כך מקסימה וללא ציניות בכלל.."האנושיות" שבבנק..

זו שתגיע, בייחוד בעשירי לחודש כשירדו ההלוואות ושהמשכורת ..לא בטוח.

אפילו קרן מרציאנו ,כפרה עליה, תבדה לחיים ארוכים..ובריאים, בייחוד בריאים.  איזה אישיות תענוג..אז היא קצת מכפישה ציבור שלם  שעובד מהבית..אז מה? זה הרי למען מטרה טובה..משהו צריך לחנך אותנו.

וזה שאין עכשיו כנסת..זה בטוח לטובה, ובתי משפט..והעצמאים והתשלומים..

אולי בכלל כל החומריות הזו, היא היא מקור הרע...

וביבי אווו ביבי..פוטוגני מתמיד, טוב שכולנו בידים של ביבי וליצמן וההוא עם תרחיש האימיים...אבל ביבי..אין, אין..איייין על ביבי.. לוקח את המשבר וסוחט וסוחט וסוחט ויוצאת לימונדה ...

לי אישית לימונדה...עושה צרבת..אבל אולי זה רק תסמין  לקורונה, ההיתי הולכת להיבדק אבל אז עם המעקבים האלה...אולי יצא הכלוב והסוונגרס..ו...אבל זה חשוב, באמת באמת חשוב שכווולם ידעו..הכל..

אין, אין אייייין על ביבי.

תקופה נהדרת..פשוט אושר גדול.

אם מי תרצה לחגוג את היום הולדת שלך?

אני יורה את השאלה לחלל האויר, כמו זריקת רימון. ובהעדר מי שיגיד לי מה לעשות, אני עושה את המעשה האחראי האחרון שעוד נותר לי, אני מתכופפת עם הראש בין הרגלים ומגוננת עליו עם אצבעות, מערסלות וממתינה.

23, 24, 25...אני ממתינה לפיצוץ שיגיע...כשזה ממאן, אני מציצה בהיסוס לתוך השקט,
רואה אותו מתבונן בי, שותק, חצי משועשע, שלם מופתע.

בדרך החוצה הוא מסתובב אלי ואומר, 'דרך אגב, הלק שלך...מתקלף'.  

כשהוא שואל אותי מה שלומי, אני שותקת. לא יודעת איזה גרסה לספק, ההתלבטות היא בין זו שקלה לעיכול ,לא אומרת הרבה ומאוד רחוקה מהמציאות שלי כרגע. לבין זו שתתאר נאמנה את נפתולי נפשי והשפעת הקורונה וספיחה על מצב רוחי שעגום גם ככה.

ובגלל שאני לא מסתדרת טוב עם שקרים אני מעדיפה לשתוק, ככה תמיד...כשהראש רועם, צועק משתולל השפתיים חתומות.

'מה??'

 הוא שואל שוב

'מה איתך?'

'אני?' ...'כואבות לי האזניים...'

ואז חשבתי... אולי בכלל יש לי קורונה...הרי בטוח שמה שנפגע זה גם הזיכרון, או בכלל היכולות הקוגניטיביות... כן, אני בטוחה ששמעתי על זה בחדשות, או.. כשהפופוליסט נאם, או..שהמנכ"ל, יחד עם תרחיש האימיים..או.. שהאדיוט זה שמחקה את ערן זרחוביץ, נו זה עם הכיפה והרווח בשיניים שדבר על מבצע סבתא..או שזה היה סבא..נו זה שאסור לחבק אותם. רגע,  זה היה לפני ההנחיות שגם אסור לעשן?  או אחרי הג'וינט? ומותר בכלל ג'וינט? מהבית?  וסקס? מה עם סקס? אפילו לא סשן..רק סקס? מותר סקס? אבל עם מי? וגם איפה? אני כבר שלושה ימים מנקה את הבית, לא רוצה שילכלכו לי..

בטוח שיש לי קורונה..כי זה בטוח  פוגע בזיכרון...

אחרת אך יכול להיות שאני כבר לא זוכרת את המגע שלו. 

השתנית..היא אומרת לי, והיא מכירה אותי, טוב, ממש טוב, גם את החלקים הפחות אטרקטיבים שלי, גם את הטובים, אבל לא את ההכי שבהם. ההכי טוב שמור, ליחידים. לאלה שמולם הרכנת הראש יוצאת בטבעיות. והאמירה שלה תופסת אותי לא מוכנה בלי אלכוג'ל, מסכה ובלי מרחק ביטחון, מילת ביטחון של לפחות שני מטר. אז אני מחייכת אליה, את החיוך הכי קטן שלי, כזה שאפילו לא חושף שיניים, אותו חיוך שהולם הכי יפה את הניק. כי פעם, פעם פעם, למדו אותי שכשאין מה לומר, עדיף לחייך. ואני התלמידה המושלמת.אני שוקעת במחשבות לתוך הקביעה שלה, והיא צודקת, אני יודעת שהיא צודקת.

בדרך הביתה אני רואה אך הרחובות מתחילים להתרוקן, אך השקט שלפני הסערה מתחיל לרעום ומשאיר אותי חשופה להתמודד עם שאלות האושר והבדידות והחרמנות והקיום והכימייה שקיימת או לא ומה זה בכלל אומר לעבד כימייה?

ואני מרגישה אך דמעה קטנה, אחת,  נושרת ממני והיא קצת כמו הבטחה שלא מומשה.  

בבקשה, תרשה לי לשים את הראש, לבכות את היום הזה החוצה, לתת לכל המחשבות לעזוב, לכל הזכרונות שהתעוררו להתפוגג...לשקוע שוב, עמוק בפנים, לחזור למקומן.
בבקשה, רק תלטף לי את הראש. תגיד שזה יעבור, שהכל יהיה בסדר, שמחר יהיה קל יותר..ושאפילו שאני קטנה, אני לא אפגע.

בבקשה, תגיד שתשמור עלי, כי אני לא תמיד יודעת אך. 

בשתי הדקות שיש לי להקדיש לשקט אני מנסה לדחוס מחשבות שיכולות להספיק לחיים שלמים.

התעתוע הזה שהחיים מזמנים לי, מכה בי כל פעם מחדש, ואני אפילו מצליחה לראות אך זה קצת כמו קומדיה מרירה ואני, לצערי, כבר לא רק סטטיסטית ...

וזה אפילו מצליח קצת להצחיק אותי, בשוליים.

והבלגן הזה, הבלגן שנמצא אצלי בראש מבלבל אותי, מעפיל על ההגיון ומאפיל את הלב ,ואני מנסה לשלוט בו וזה ללא הצלחה...
אז אני עושה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב..

אני, אני מתמסרת אליו.

אני נכנסת למיטה מוקדם,מאוד מאוד מוקדם, אני אפילו לא נלחמת בזה יותר,התקופה האחרונה למדה אותי שגם שינה במחזורים קצרים יכולה להיות אפקטיבית, ואני ילדה  שמפנימה ומיישמת.
אחרי שלוש שעות של שינה עמוקה וללא חלומות אני מתעוררת, מציצה לבין חריכי התריס מחפשת בחשש את הקרנים הראשונות של תחילת היום. כשאלה ממאנות להגיע את מעזה לבחון את השעה ואז זה קצת כמו הנחת רווחה לגלות שיש עוד אפשרות למחזור שינה נוסף שאולי גם הפעם עשוי להיות עם צלילה פנימה.

אני מחבקת את השמיכה,נאחזת בחום שהיא פולטת, מנסה לשחרר את כל המחשבות. ואז בלי משים, כמו על אוטומט אצבע אחת מוצאת את דרכה לפה ונמצצת והיד השניה מפלסת דרכה אל מתחת לשמיכה כנגד גופי לשחק עם  הכוס שכבר מתחיל לפעום.

והפער הזה, הכל כך מטורף, ההכי עמוק שבין המהות ההכי פנימית, זו שהכי בפנים והכי הכי צריכה אבא וצריכה בית. לבין זו הונילית שכבר תכף תצטרך לקום לעוד יום.. מכה בי.

אוווף לישון...

ועם יד שעוד קצת לחה מרטיבות הכוס אני מוחה את הדמעה שנושרת לעבר האגודל שלא מפסיק להימצץ.

סך כל המילים שלי כולן הכתובות והנהגות וגם אלה ששתוקות אינו מתקרב לבלאגן העצום שיש לי בסינפסה אחת בפרונטל לוב. 

עייפה