זוטות

אני לוקחת נשימה עמוקה, נשימה מודעת, כזו שמנפחת את הריאות למעלה והצידה, כזו שאי אפשר לפספס איתה את הפטתיות שיוצאת  ואת כל הצורך והכמיהה שנוזלים החוצה, כזו שמכנסת לתוכה מהות שלמה ושמושכת אליה קרמה רעה, כזו שאני לא אוהבת שיוצאת ממני..

אני מכניסה את הראש מתחת למים, משחררת לאט את בועות האויר ואז כשהתנועות הופכות מסונכרנות עם הגוף ומנותקות מהראש אני נזכרת, ואז כמעט ויכולה להרגיש את זה בגוף.

מכיר שלרגש יש תחושה בגוף? ..ככה שקינאה מרגישה שונה מגעגוע, שמרגיש שונה מבדידת? 

 
ואני?  כמו עם הפרעה בויסות החושי.

שיייייי אני שומעת את ארז צועק מאחורי כשאני עוברת במסדרון הפתוח, הגשם הזויתי שיורד באלכסון, חודר פנימה ומרטיב לי את הפנים...אני חצי מסתובבת אליו, מחבקת את עצמי היטב ומהדקת את המעיל הרכוס כולו..קר לי.

'ממממ?' כל כך קר שאני לא מעיזה לפתוח את הפה על מנת להפיק מילת שאלה שלמה.
'שי, את ניראת היום קורנת, עשית משהו?'. הוא מתקדם לעברי, מניח את ידו על זרועי, ארז גבוה ממני בלפחות שני ראשים, אני מרימה את מבטי, מסתכלת עליו דרך הטיפות שמרטיבות לי את העדשות של המשקפיים ומפריעות לי לראות, ומחייכת..חצי חיוך, קטן כזה שהוא גם קצת מוחמא, גם קצת מובך וגם הרבה משתומם.

'לא, באמת...עשית משהו? התחלת לצאת לדייטים? חזרת לאקס? הסתפרת? ..באמת, מפרגן לך, זה ניראה טוב עליך.'

עכשיו אני כבר מחייכת לארז, אומרת לו תודה גם עם העיניים, וזה חיוך לא גדול, אבל אמיתי ואותנטי וכל כך, כל כך ונילי.
אני ממשיכה ללכת לכיוון החדר שלי..כשאני שומעת את ארז מוסיף בקול שקט יותר אחרי...'שיי זה באמת יפה לך ...' אני מסתובבת לעברו ואומרת 'יה מצחיק אחד..'

ומתרחקת משם.

כן..כבר עבר הרבה זמן מאז, אני מנסחת לעצמי ומנסה לספור ימים, שבועות, דמעות גם כאלה  שכבר יבשו, געגוע...ובמונחי כלוב, שבאורך פלא , שנות כלב.ה זה slow motion לידם, עברו כבר כמעט חיים שלמים. וכבר הספקתי כל כך הרבה מאז, כל כך הרבה שינויים, מליון התמודדויות, מליון ואחד הבדלים, מלנת'אלפים אתגרים..

ובעצם, בעצם לא הספקתי כלום מאז. 

על מנת שאני אהלום את מידותך, אתה צריך להיות כמה מידות מעלי. 

יש מלא מלא דברים שאני לא יודעת, זה לא רק עניינים שברומו של עולם, ארועים חדשותיים, פוליטיים ..לא רק עובדות, תאריכים, אקסיומות, הוכחות מדעיות אמפריות וכאלה שהן לא, גם יש מלא תיאוריות שלא מוכרות לי..וזה למרות שסהכ ידע העולם שלי...סבבה פלוס.

אבל לא רק,  זה לפעמים דברים טרוויאלים שלא ידועים לי.. כאלה שפוגשים ומתכתבים עם הצורך של הרק לשים  הראש ולהקשיב, רק לציית, כמו ילדה קטנה.. וטובה.

אבל מה שכן אני יודעת, ואת זה אני יודעת ממש, ולמרות שאני תמיד אסייג ב 'ניראה לי', לפני.

זה שאם זה לא הולך פשוט, זה פשוט לא ילך.

לפעמים עולות בי תהיות עד כמה הבחירה בניק שלי היתה מפגרת, ועד כמה הוא מייצג אותי ועד כמה אני מפג..ת...

ואני לא.

אולי זה חלק מתפיסת העולם הקולוסאלית, וזה קצת כמו לנפנף, נפנוף קטן ואלגנטי בעד שלום עולמי ומיגור הרעב בארצות העולם השלישי..פחחחח...

או שזה, קצת, כמו אבן הבוחן, עד כמה אני משחקת וכמה אני נותנת לאותנטיות לצאת החוצה..עד כמה צריכה, באותו הרגע, לתת לאותנטיות לצאת. כמה, בשיחה אחת, ראשונית, יפלו לי ההגנות, ואז כל הביישנות תהייה שם, המבוכה ויראה והרצון להישאר...ועד כמה אני אבקש... מבפנים...גם בלי מילים שירמס לי האגו. 

 את מחפשת?

זאת שאלה שמבלבלת אותי.. כשאני נשאלת אותה, לרוב אני נאלמת, לפעמים גם ב'ע'..ובשביל משהיא שמילים זה כלי עבודה ולקויות למידה זה פרקטיקה ומעשי גם יחד...להחליט אם נכון ב'א' או ב'ע' זה אתגר כל פעם מחדש..פפפפ לכי תבחרי....

וזה לא שאני לא יודעת, אני פשוט מתבלבלת..כי לכי תסבירי שאת מחפשת..הכל....לתת ולהתמסר, וחיבור, וחום ורגש, ועניין..הווו עניין..ומשיכה, ולמטה אבל לא כל הזמן, אבל גם לא להחליט מתי...כי זה לא מדליק ולא מגרה, ולכאוב, אבל בצורה טובה, ולהתפרק ולאאסף ולצחוק ולהצחיק ולצאת, (גם סתם לדרינק), ולהיכנס ולהקשיב ולהשמיע ולהיות קטנה וזונה וחברה, ו...לחיות..פשוט לחיות.

אז בבקשה אל תשאל אותי מה אני מחפשת..כי אני אא/עלם..

פשוט דבר איתי..והיתר אולי יגיע..

'זאת הולכת להיות שנה מה זה טובה...' אני אומרת לאסתי תוך שאני מפנה את מבטי ממנה ומחפשת את צנצנת הקפה המגורען..אני שונאת קפה מאבקה, גם אם היא מגיעה בצורה של גבישים קטנים, בייחוד אני שונאת שהם לא נמסים עד הסוף ונימרחים על הספל מבפנים, אבל זה או זה או לחדול והקור כאן שמגיע עם הרוח ישירות מהים לא ממש מאפשר לי להיות בררנית. 'כן...אני מרגישה את זה ..מעכשיו זה עומד להיות אחרת, עומד להשתנות..'.אסתי חצי מקשיבה לי, ועם החצי השני של הקשב היא נוברת בתיק. 'את באה לסיגריה?' היא שולפת מהתיק קופסא מרובעת קטנה של סגריות ווג וורדות ואת הקליפר ,שלי. אני מחמיצה אליה מבט, לא אוהבת סגריות מגדריות..  ונגררת אחריה אל מחוץ לשער. שם יכולים לראות את הים, בקצה...אסתי מדליקה לעצמה סיגריה ומתחילה לרטון על העומס והלחץ ועל שיתוף הפעולה והלויאליות..אני בוהה באופק ומחרישה מחשבה על מיקומים ופוזציות על הים שבקצה הכורכר או על הכורכר שבקצה הים...ועל זה שאתמול העומס היה אותו עומס, והלחץ והלויאליות. 'ניראה לי שתהיה שנה טובה..' אני מסכמת את השאיפה הפסיבית האחרונה מהסגריה, שסרבתי לה... אסתי מכבה את הסגריה כנגד גדר האבן,  זורקת את הבדל מעבר לערוגה הקטנה, 'פעם ראיתי כאן משפחה של קיפודים  אולי לא כדי...'.אני מתחילה לומר לה.. 'מה יש לך?' היא שואלת, קוטעת אותי ומטמיעה את סוף המשפט. 'כלום' ..אני עונה,  מושכת בכתפיים..'סתם ...אני פשוט צריכה שולט'.. אני אומרת, היא מרימה את הראש,  'ממממ????' ...'סתם.אמרתי שתהיה שנה למופת...'

בוא... שניה....שב רגע...

אך אתה יושב? אתה מתרווח כולך אחורה? כזה שיודע את מקומו בעולם? שמרגיש נוח בעור של עצמו? אך? הרגלים? הן פרוסות קדימה? ככה שהבלנסטון בשיכול? והידיים? איפה הן? שלובות כלאחר יד על החזה? נמתחות כלפי מעלה? מערסלות בנונשלנטיות את העורף? איפה הן? והמבט? ישיר? חודר?  בלבן של העיניים? והחיוך?
והנוכחות??? אוווווך הנוכחות...מרגישים אותך? מסתכלים? מסובבים את הראש?

לי? לי כרגע לא כל כך נוח לי על הכסא.

כשהשעון מצלצל אני עוד מנסה לאחוז בשאריות החלום, זה לא התוכן שעוד צרוב לי אלא התחושה שמלווה אותו משהו שנע בין בית לשייכות לכאב, משהו שמרפרף אצלי עם חום ועם הרטיבות הזו שמתפשטת ומתחילה לפעום. ואני כל כך, כל כך.. לא רוצה לשחרר.

בדרך האפורים של הים והאופק מתמזגים יחד  ויוצרים תמונה אינסופית, כזו  שגורמת למבט שלי לסטות ולמחשבות לנדוד, אני מהרהרת  על החודש שבפתח  ועל עד כמה אני לא אוהבת אותו, ותוהה לגבי עובי השחפץ שידרש  ממני השנה,  וזה לא האמונות התפלות, טפו טפו טפו,  אבל עם ניסיון עבר לא ניתן לתווכח, גם אם הוא רק של ארבע שנים.. כי זה כבר כמעט כמו הוכחה מדעית.  

והיום מתנהל ועובר וכבר תכף עוד לילה וכל כך קר לי בלבד.

אז.. ברכות לכל החוגגים החודש שתהיה לכם עוגה טעימה, הרבה מתנות, אושר ושמחה..