זוטות

את רוצה ללכת לשמוע מוזיקה?

כשאני נכנסת לאוטו עדיין מתנגן  נייק קייב, אני ההייתי האחרונה שנהגה.
מגיעים... זה מין יריד וינטיג' כזה שזו מכבסת מילים לשוק פשפשים בדוכנים מפונפנים.
כבר בכניסה יש דוכן של פטיפונים, וכמו בהזמנה בפול ווליום זיגי סטרדסט , עם soul love, וזה מזכיר לי שאני כבר הרבה זמן מתכננת לקנות מחט לפטיפון ולהוציא את כל התקליטים שעוד  בארגזים.
בזוית העין אני רואה תקליט של מינימל קומפקט וזה מרגיש קצת  כמו אגרף בבטן, אני נזכרת ...בפינגווין...של אז..שכבר מזמן הדחקתי..
ברמקולים מתנגן The Dark Side , ולי, לי היו תקופות שלא הייתי נרדמת בלי פינק פלויד באזניות וישר פנימה.
מתחילה ההופעה, גיטרות שמנסרות..ואני חושבת שחבל שהדיסטורשין לא מספיק חזק ובולע אותי.
פתאום אני רואה אותה והיא ניגשת אלי..  אחת, אני מכירה אותה שנים, לא ראיתי אותה לפחות מליון מהם, והיא מחבקת אותי ומחייכת וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שאויר טוב, לא בהכרח עושה טוב לעור הפנים.  אני מסתכלת עליו ורואה שהוא בכלל לא מזהה.

והמוזיקה ממשיכה והאלכוהול  מתחיל להלום אצלי בראש ....ואנחנו... אנחנו שותקים...יותר קל לשתוק בתוך רעש .

לא, ברור..זאת תקופה כזו...זה יעבור...את תראי בסוף זה מסתדר לטובה... את פשוט העמסת על עצמך יותר מידי..יותר מידי שינויים עשיית..אוו וכל זה ביחד?...רגע, אז את עזבת או הוא?..אה..זה כבר כמה חודשים??...בכלל לא ידענו...והילדים אך הם לוקחים את זה? ..כי להם זה קשה בכל גיל, את יודעת....רגע, והעבודה זה גם חדש? טוב את מקצועית, בטח את אוכלת אותה בלי מלח...אווו איזה אומץ...ככה לפרק...מזל שאת חזקה...את בטוח תסתדרי, את חזקה וחכמה...אין, את בטוח תסתדרי... רק תני לזה קצת זמן...

ועכשיו לכי תסבירי את הדמעות ש'תוקפות', את החוסר שקט, הרעב, את הבדידות. את העגמומיות הזאת שמחלחלת וטורפת מחדש את הכל. לכי תסבירי שאת בכלל קטנה, ושרק במקרה יצרת מצב שבו את צריכה להחליט ולנהל את הכל. ושאבדת את העוגן ואת מרגישה אך את נסחפת לעמוקים..

בואי , השיטי את ספנותיך אלי, שרפי את הגשרים, ובכל פעם שאנו מתקרבים מותק, אנו יוצרים הסטוריה. שחררי את הכלבים ,  ותני לשערך להתבדר, את תעלומה קטנה בעיניי בכל פעם מחדש.

ואנחנו מדברים על כך לאורך כל הלילה, ומגדרים את אמות המוסר, אך כשאני זוחל אל בין זרועותיך הכל נטרף מחדש.

אז השיטי את ספנותיך אלי ושרפי את הגשרים, כי בכל פעם כשאני מתקרבים, אנו יוצרים הסטוריה מותק.

ועכשיו את עצובה כי את יודעת שהזמן קרב, אני אנסה לקצץ כנפיך  ואת, את עליך לנסות ולעוף.

אז בואי והשיטי את ספנותיך אלי, שרפי את הגשרים, בכל פעם שאנו מתקרבים, מותק,  אנו יוצרים הסטוריה.
שחררי את הכלבים ותני לשערך להתבדר, את תעלומה קטנה בעיניי בכל פעם מחדש.

היום היה לי יום טוב.

קמתי מאוד מאוד מוקדם הבוקר, הרבה לפני שהגוף שלי מסוגל להכיל. עבדתי הרבה מאוד שעות היום, הרבה מעל למה שהגיוני. והתמודדתי והתמודדתי והתמודדתי... והעומס, והלחץ והגעגוע והרעש שבראש.

וזה היה יום מעולה.

אני מקבלת בהטחה ישירה את כל פער הדורות, והוא חד וציני ורהוט, והישירות הזו כואבת..וכן היה לו ממי ללמוד. ואני, לא פעם משליכה את פער הדורות הזה אחורה, משתדלת מאוד שלא בחדות, וציניות? ציניות  כבר ממש לא רלוונטית כאן.

ואז אני חותמת מבט , אוספת אלי קושי, עומדת גאה. כשכל  מה שאני צריכה, הכי צריכה , זה להניח את הכל, להשיל את הנוקשות לאפשר לכל המגננות ליפול. לתת לרכות לנזול ממני, להתפרק לגמרי ולדעת שיהיה מי שיאסוף, ויחבק ויגונן ויכאיב.

והיום יום שלי כרגע כל כך תובעני ודורש עד שאני כבר כמעט לא מצליחה לזכור מצבים אחרים, אך כל כך מהר המציאות הזו הפכה להכי נוכחת. 

ואז אתה שואל, אחרי שאני כמעט מתחננת, על החיים והבכלל והלב.. וזה מפרק אותי לגמרי, אני כותבת לך משהו אחד ובוכה משהו אחר.

 מובילה אותך אל הנהר, ואתה יכול לשמוע את הסירות החולפות ואתה יכול לבלות את הלילה לעולם.
ואתה יודע שהיא משוגעת למחצה ואתה יודע שזו הסיבה להיות שם.
והיא מזינה אותך בתפוזים ומשקה אותך בתה ואלה מגיעים כל הדרך מסין.
ובדיוק כשאתה עומד לומר לה שאין לך אהבה לתת לה, מגיע הגל והיא מאפשרת לנהר לענות, שתמיד היית מאהבה.
ואתה רוצה לסוע איתה, ואתה רוצה לנסוע עיוור ואתה יודע שהיא תסמוך עליך, כי נגעת בגופה המושלם עם תודעתך.
וישו היה מלח כאשר הוא הלך על מים, והוא שהה זמן ממושך צופה ממגדל העץ הבודד שלו.
וכשהוא ידע בוודאות שרק גברים שטובעים יכלו לראות אותו, הוא אמר שכל הגברים יהיו מלחים עד שישוחררו על ידי הים.

אבל הוא עצמו היה שבור, עד לפני שהשמיים יפתחו, והוא נשכח, כמעט אנושי והוא שקע תחת חוכמתך כמו אבן.
ואתה רוצה לסוע איתו, ואתה רוצה לסוע איתו עיוור ואתה חושב שאתה יכול לסמוך עליו, כיוון שהוא נגע בגופך המושלם עם תודעתו.

עכשיו, סוזן לוקחת את ידך ומובילה אותך אל הנהר, היא לבושה בנוצות וסמרטוטים מצבא הישועה. והשמש נוזלת לה כמו דבש על הנמל והיא מצביעה ומראה לך היכן לחפש בין האשפה והפרחים ובאצות יש גיבורים ובבקרים יש ילדים, והם נוטים כלפי האהבה והם יטו כך לעולם.

ובזמן שסוזן אוחזת במראה אתה רוצה להתמסר ולסוע איתה ולסוע עיוור ואתה יודע שאתה יכול לסמוך עליה, שכן היא נגעה בגופך המושלם, עם מוחה.

תרגום    t.s

על הלב שלי יש כתמים, הם כמו נמשים בסיום קיץ שנצרבו בשמש. והם מנצנצים כנגד זכרונות, והם בוהקים כנגד תהיות והם שם,  חקוקים. 

וכשקשה לי אני מתחפרת בהם,  מחפשת בהם נחמה שלא באמת אפשרית. נתלת בהם עד לכדי כאב.

וישנם ימים,  שהם חשופים, פועמים..נוכחים כל כולם,  וכאלה שבהם הם חבויים כמו הדי זכרון.

 כי זה תמיד יהיה  לשחק all in , על הלב ועל הנשמה. ושם.. ס'עמק,  הגבולות לא תופסים, 

שם זה תמיד הכל או כלום..

הפוסט שלך כתוב יפה, אני נזכרת שספרת לי עליו, אז מזמן..ממש מזמן...מזמן כמו בחיים אחרים.

ושאלתי אותך, אז,  חצי בצחוק ובהרבה פיגור חינני ... אם אתה אוסף נושאים לאחר כך... או משהו אחר בסגנון, אני יודעת לפעמים היו לי דברים מפגרים לומר.

וזה בכלל לא קשור אלי, כלום מזה לא קשור אלי. ובכל זאת זה נוגע..ומעלה תהיות על עוצמות ומוריד תהיות על הדדיות...וזה מרגיש כמו עוד חוט שנפרם, נקודת השקה שבוזבזה, ותכף כבר לא ישארו יותר חוטים שיחזיקו כלום, כלום.

ואני בכלל לא יודעת לומר אם זה טוב או רע אני רק יודעת שזה מרגיש חרא.

טביעת אצבע על הלב. 

"יאלה פ'סדר"...אני מסננת לעצמי בחצי קול תוך התכווצות של כל האברים הפנימיים לכדי כדור קטן שלוחץ בקביעות על שלפוחית השתן..ומקרין בכאב עז מתחת לצלעות בואך לכליות.
"כן... זה באמת פ'סדר.. דיי משחררת..." אני מגבירה את קולי, מאמינה שהפעם זה גם ישמע, יהדהד לי בבפנוכו יחזק את האחיזה הפנימית וישתרש.

תוך כדי אני משחררת את האויר הכלוא ומאפשרת לכלוב הצלעות לרדת מטה ומקווה שזה יקל על הכאב.

אחכ אני מבינה שזו לא ההתכווצות שהכאיבה לי, זה הלב שניסה לפרפר כשאני אוחזת אותו נעול, כפות, בכף היד..קצת כמו דג מחוץ למים.

לא, באמת שאין בעיה עם המודל.

וגם עם הקילומטרז' אפשר להסתדר.

הבעיה...שזה לא עם מערכת תפעול אוטומתית.

אה..ובצבע אדום.