זוטות

לפעמים כשאני מתאמנת, אני מרגישה כאב, פיזי כזה, כזה שהקונטקסט יכול היה לנהל אותו.  ואז אני שומעת את אנה אומרת שצריך לנשום דרכו, לנשום את הכאב..ואני, אני ממושמעת, אני לוקחת נשימה עמוקה ומכניסה אויר פנימה, בולעת את הכאב. 

זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? היא הסתיימה כשאמרת ..עכשיו.

השניה? כשאמרת תתלבשי.

את השלישית? הרביעית? ה... זוכר?

ואת הפעם ההיא כשנפגשנו?

גם היא הסתיימה כשאמרת, שניה לא לפני.

האמת ..שלא בטוחה שגם  אחרי...

#שבועחדש#

כשאני יוצאת מהעבודה וכבר חושך, לשמאלי גוש שחור של ים ואני יכולה לשמוע את אוושות הגלים...כמו באוטומט אני נזכרת בך, כל כך הרבה דברים מזכירים לי הרבה דברים. והעקצוצים האלה שעל העור והגעגוע הזה שבגוף ושבנשמה.

אני מנסה לשחזר את היום שעבר עלי, יום רצוף ארועים, כזה שדקה בו רדפה את הדקה שאחריה, כזה שלא השאיר מרווח לכלום, כזה שאין לי מושג אך באמת לעבד אותו, אך לפרוק, בשביל לפנות מקום לזה שיבוא מחר.

אני עולה על הכביש המהיר ישר לתוך פקק איטי וארוך ואני עייפה, כל כך עייפה  שאפילו lou reed מפריע לי לחשוב.

לא מצליחה לקחת בעלות על האושר.

זה לא שלא ידעתי כמה זה יכאב, וירגיש עצוב וריק, כזה שרק מעצם ראשית המחשבה כבר מצטברות הדמעות בקצה העיניים. הרי כבר ממש ממש בהתחלה ידעתי שמה שהכי מפחיד בלהתמסר זאת המחשבה על מה יהיה כשיגמר. וזה תמיד מלווה בחוק שימור ..כמה עומק שמצליחים להשיג ככה עמוק הכאב כשנגמר, ובייחוד כשזה לא ..נגמר.

אז אני קוברת את עצמי בעבודה, מנסה לצוף בעומס שלה ובקושי ממנה ובבדידות הזו שכל כך דוקרת. ואני מצליחה לפרקים להתגעגע רק בבין לבין, ואני מגיעה לעבודה עם האיפור מרוח ולמכון עם העיניים נפוחות ולכרית בסוף היום כשאני סחוטה רגשית ופיזית וכבר תכף שוב בוקר..ואני מטפחת יפה יפה  צום רגשי...והוא יפה לי.

ואפילו פתחתי כרטיס באתר ונילי, לא סליזי כמו טינדר..שיחזרו... ונפלתי על "שולט" פח שהכחיש קשר לכאן אבל בשיחה הראשונה אמר לי שאני לא  באמת נשלטת ונתן ניתוח עומק דאגנוסטי ואמר שאני בסהכ אוהבת גברים חזקים ואלמנטים של שליטה בסקס ושאל אם קראתי 50 גוונים של טמטום ואמר ושיש לי חמישה ימים להשיג לו משהיא שהוא ייזין ואני אלקק לה את הכוס ושאל אם אני רוצה לבוא למצוץ לו ...ואני חשבתי שאני כניראה באמת לא נשלטת...כי אפילו אין לי את מי להביא לאדיוט ולמצוץ רוצה לא, לו....נשלטת בלאי שכמותי.

 מחר אולי יהיה יותר טוב.

התעוררתי מאוחר מידי, עם שאריות מגעילות  של וודקה וגראס שהולמות לי בגוף ויותר מזה בנשמה. עם יכולת הסתכלות חצי מפוקחת ושלמה מבאסת, על פיגור של עצב שלוח רסן והשלכותיו. 

אני נשכבת בסלון שרועה על הספה, עם הפנים לים, בחוץ זה כמו שקט של אפורים שמתמזגים אחד בשני, שום צמרת עץ לא זזה..כמו יום כיפור של השמחה. אני מדמיינת אך כמו מתוך השקט הזה שמתחיל לרעום, תתחיל ההתנפצות, כמו סצינה אלימה שמוקרנת ב slow motion אצלי בתוך הראש...וכל הבתים והמכונית של מורדות ההר מתפוצצים אחד אחרי השני..הפוקליפסה במיטבה.

המחשב פתוח על התכתבות שאני צריכה להתיחס אליה, והמציאות של מחר קרובה יותר מתמיד, קרובה מידי ומתחילה לתת את אותתיה בהבזקים של רעש שבין משיכות האף וניגוב העיניים.

שנייה...תכף אני אגרור את עצמי לעבוד, דקה.. רק שהג'יפ מרצדס GLE החדש שהשכן מקומה שתיים קנה יתפוצץ גם...

מתגעגעת אליך.

'עכשיו יצאו לי פוסטים משתפכים בכלוב', אני חצי מחייכת, מושכת באף ולא מצליחה שלא לבכות, לפני שאני שוב נצמדת אליו ומנסה לקבור את הראש הכי עמוק בתוכו...לקבל עוד קצת לפני שנגמר..

ובדרך כל הדימויים של התמודדות עם כאב עולים לי לראש סימולטנית,

-למשוך בבת אחת...ככה שכואב לרגע ונגמר.

-למשוך לאט..לאט..ולחשוב שלהתרגל לכאב זה יותר קל.

-לנתק חוט אחר חוט, לשחרר, לנשום, לתת ללב להתרגל.

האמת, האמת  זה יותר כמו הליך כרורגי ללא הרדמה.

פאק:(

ליד מעבר 17 יש ריח חזק,של פופקורן, אני משחזרת לעצמי את האחרון של טרנטינו ונזכרת  שעדיין לא גבשתי לעצמי דעה עליו..."טוב תראי...טרנטינו זה טרנטינו..." משפט מטופש שלא אומר כלום על כלום ולא משנה הארשת שבה הוא נאמר..אני מסננת "אה אה"  תוך כדי הנהון ראש קצר. ואז אני מציינת לעצמי שכבר קר מידי עם גופיה שלא עומדת במזגן של האולם וגם אם זה במחיר בטחון עצמי שגופיית סטן אחת יכולה להקנות.

במעבר 15, ליד המעליות, פעוטה בת שנתיים וחצי מתפרקת לחתיכות ולאמא שלה אין כבר כוח לנסות ולאסוף את השברים, היא נשכבת על הרצפה פסוקת אברים, רוקעת בחוזקה, צורחת ולי עובר בראש...כביסה. ניראה לי שהצלחתי לשדר את המחשבה הזו לאמא  שממהרת להתכופף ולהרים את הפיצית הרעשנית. אני נכנסת למעלית,מנסה ללא הצלחה להתחמק מהקרינה שמפיצה נערה בת שש עשרה עם פון צמוד לאוזן ומשכנעת את עצמי שתכף אני אאזן את הקרינה  עם אימון אינטרוולים מאסיבי. 

בזמן האימון אני מצליחה לשלוש עשרה דקות וארבעים ושבע שניות מלאות ושלמות  לשחרר את המחשבות של החודש האחרון, למשך שלוש עשרה דקות וארבעים ושבע שניות שלמות, עגולות ויפות  אני שקטה ואז אפילו הגעגוע אליך נסבל, הדאגות נעלמות ,החשמל ,הארנונה ,המים והרישום המזויין לאוניברסיטה לא מרעישים לי בראש , הדוחות שממתינים שותקים ואפילו אזרחות הכבוד ומפתח העיר של המושב מקבלים פרופרציה אחרת. וזאת למרות שאני יודעת שהם, כמוני רק בהפוגה...

אני לוחצת על shuffle ושמה רחוק ממני את הפון, שלא אתפתה. בתיק ליד הבושם, הארנק והגומיות לשיער מונחת גם עדות לפיתויי העבר, רק היום אספתי אותה מהדואר וישר הצלחתי להדחיק. אוף מה זו היעילות הזאת? אני מדחיקה את המחשבה ואת העדות שוב. בטח היא תצוץ מתישהו לפנות בוקר, או לפנות בקרים אחרים, יחד עם העוד הדחקות שאני דוחקת ודוחקת עד שכבר אין להן מקום יותר להידחק והן זולגות החוצה, מתגנבות. ולהתגנב הכי טוב זה לפנות בוקר.

אני מתמסרת לרעש...

ג'ו הולך עם האקדח להשיב לעצמו גאווה פגועה, ואני חושבת על אנדריקס ועל גיל 27 האלמותי, והגאונות והבזבוז והדסטורשיין שממלא את החלל הממוזג שבו אני נוהגת. ומה אני בכלל ידעתי בגיל 27, מה אני יודעת היום? חיים שלמים ולא יודעת כלום שלא ידעתי אז, וגם אז חוץ מילדה, סאבית, קטנה לא ידעתי כלום.

אני עוברת את נתניה ושומעת אך סוזן לוקחת אותך לנהר ואתה כל כך יכול לבלות איתה לנצח את הלילה ולפני שאתה מספיק לומר לה שאין לך אהבה לתת לה, אתה גם יודע שהיא סומכת עליך. וכן.. זה כניראה תמיד יהיה קשור לגוף.. ולתודעה. וזה קצת צובט לי וכבר, כל כך כבר, כבר מידי אני מרגישה את הגעגוע בגרון ובזויות העיניים.
וישר אני מחליפה אותו במציצנות מגרה ומדמיינת את ההרגשה של היד שלך שמונחת כדרך אגב על השד שלי ולא כדרך אגב על הכוס.

כבר עתלית, וטום וויטס מקבל כל הדרך מפלדלפיה בלו ולנטיין בלי שהוא באמת רוצה...כמו, כמו חלומות שנשכחו למחצה..והוא מת עוד קצת, בכל ולנטיין. וכל השבוע האחרון מתכנס לי פנימה,  ואני נערכת למשחק השח של חיי, נערכת לשבועות שיבואו.

ברמזור שליד הבית, את מכניסה יד לתיק וסוגרת את הפון...קוטעת את רוקאנרול סואסייאד.

אוו  מתגעגעת.

הרמתי את השרפרף על השולחן והחלטתי לטפס,
חשבתי שכאשר אגיע לפסגה, אוכל להתיצב בגו מתוח ובחזה בולט ולומר את האמת שלי.
בדרך עוד לפני שהגעתי ליציבות של השולחן שמעתי מין גררררר ממעמקי המטען, ירדתי בקלילות לקחתי את הפון, מבלי להסתכל ודחפתי אותו לכיס האחורי של הג'ינס שלי, בעודי דוחפת אותו ירדו מעט מכנסי  כשהם חושפים את החיבור שבין הגופיה לחוטיני, יוצרים מעין תחילתו של משולש קטן מתחרה, כזה שיש שמקעקעות, מכירה אחת עוד לפני שהגרושין נכנסו לתוקף קעקעה כזה. במוחי עוברת מחשבה מהירה...
אני מחליטה להמשיך בטיפוס, מתרוממת מושכת עצמי מעלה ונעמדת. מזדקפת על השולחן, מכאן אני יכולה להשקיף על חלקים נרחבים של הבית, מכאן אני יכולה לראות אפילו את המרפסת שם היא מחייכת אלי,  היא כלבה אמיתית כלבה תראפותית, מבינה היטב את הצד בה היא נמצאת מקבלת אותו בליקוק והכנעה, היא מחייכת אלי.
עד לפני שאני מספיקה לחייך חזרה הטוסיק שלי מתחיל לרטוט ולרטוט, אני מרגישה את זה בשדים שלי ובפטמות בכוס, בנשימה ובחור של התחת בכל מהותי את מרגישה את הרטט.
אני מחליטה להתעלם וממשיכה לפסגה, מותחת את ידי למעלה, מחזיקה בקצה השרפרף הרעוע ומושכת עצמי לעברו, מקפלת את הרגלים, מבליטה את הישבן, על הברכיים ולאט מתרוממת, כשאני כבר עומדת אני מנסה לשמור על שיווי משקל מחזיקה חזק את שרירי הבטן מכווצת היטב את האחוריים ונעמדת מותחת עצמי למעלה,
או מכאן זה כבר ניראה אחרת מכאן לא יעצרו אותי מכאן כוווווללללם ישמעו, נשימתי נעתקת הינה זה בא, הרגע הזה...
אני פותחת את פי....ולא יוצא מאום אני מנסה שוב....שקט מפלח לי את המחשבה, ריק של מילים.

אט אט אני גולשת מטה מנסה לא לחטוף יותר מידי בדרך, אוספת את עצמי מתקפלת פנימה, בדרך אני עוד מספיקה לראות אותה מצטנפת לכדי כדור פרווה, מלקקת את הפצעים.
כשאני מגיעה למטה אני תשושה, שולפת את הפון מכיס מכנסיי ומחברת שוב למטען.

כשאתה אומר לי 'בואי אלי' ופורס את הזרועות, אני רצה..

גם כשאני מרחק פסע ממך, גם כשאני צמודה ולפני רגע הראש שלי היה נח תחת הירך שלך.

אני רצה גם כשאתה לא רואה את הריצה ולא מרגיש אך הדופק מאיץ.
זאת התרחבות של הכלי דם ברגע אחד, חום שמציף מהמרכז כלפי חוץ. שקט שממלא את כל הסדקים וזאת התשוקה להיות עבורך, להיות שלך. 

וזה ממכר כל כך ממכר.