ליד מעבר 17 יש ריח חזק,של פופקורן, אני משחזרת לעצמי את האחרון של טרנטינו ונזכרת שעדיין לא גבשתי לעצמי דעה עליו..."טוב תראי...טרנטינו זה טרנטינו..." משפט מטופש שלא אומר כלום על כלום ולא משנה הארשת שבה הוא נאמר..אני מסננת "אה אה" תוך כדי הנהון ראש קצר. ואז אני מציינת לעצמי שכבר קר מידי עם גופיה שלא עומדת במזגן של האולם וגם אם זה במחיר בטחון עצמי שגופיית סטן אחת יכולה להקנות.
במעבר 15, ליד המעליות, פעוטה בת שנתיים וחצי מתפרקת לחתיכות ולאמא שלה אין כבר כוח לנסות ולאסוף את השברים, היא נשכבת על הרצפה פסוקת אברים, רוקעת בחוזקה, צורחת ולי עובר בראש...כביסה. ניראה לי שהצלחתי לשדר את המחשבה הזו לאמא שממהרת להתכופף ולהרים את הפיצית הרעשנית. אני נכנסת למעלית,מנסה ללא הצלחה להתחמק מהקרינה שמפיצה נערה בת שש עשרה עם פון צמוד לאוזן ומשכנעת את עצמי שתכף אני אאזן את הקרינה עם אימון אינטרוולים מאסיבי.
בזמן האימון אני מצליחה לשלוש עשרה דקות וארבעים ושבע שניות מלאות ושלמות לשחרר את המחשבות של החודש האחרון, למשך שלוש עשרה דקות וארבעים ושבע שניות שלמות, עגולות ויפות אני שקטה ואז אפילו הגעגוע אליך נסבל, הדאגות נעלמות ,החשמל ,הארנונה ,המים והרישום המזויין לאוניברסיטה לא מרעישים לי בראש , הדוחות שממתינים שותקים ואפילו אזרחות הכבוד ומפתח העיר של המושב מקבלים פרופרציה אחרת. וזאת למרות שאני יודעת שהם, כמוני רק בהפוגה...