אני לוחצת על shuffle ושמה רחוק ממני את הפון, שלא אתפתה. בתיק ליד הבושם, הארנק והגומיות לשיער מונחת גם עדות לפיתויי העבר, רק היום אספתי אותה מהדואר וישר הצלחתי להדחיק. אוף מה זו היעילות הזאת? אני מדחיקה את המחשבה ואת העדות שוב. בטח היא תצוץ מתישהו לפנות בוקר, או לפנות בקרים אחרים, יחד עם העוד הדחקות שאני דוחקת ודוחקת עד שכבר אין להן מקום יותר להידחק והן זולגות החוצה, מתגנבות. ולהתגנב הכי טוב זה לפנות בוקר.
אני מתמסרת לרעש...
ג'ו הולך עם האקדח להשיב לעצמו גאווה פגועה, ואני חושבת על אנדריקס ועל גיל 27 האלמותי, והגאונות והבזבוז והדסטורשיין שממלא את החלל הממוזג שבו אני נוהגת. ומה אני בכלל ידעתי בגיל 27, מה אני יודעת היום? חיים שלמים ולא יודעת כלום שלא ידעתי אז, וגם אז חוץ מילדה, סאבית, קטנה לא ידעתי כלום.
אני עוברת את נתניה ושומעת אך סוזן לוקחת אותך לנהר ואתה כל כך יכול לבלות איתה לנצח את הלילה ולפני שאתה מספיק לומר לה שאין לך אהבה לתת לה, אתה גם יודע שהיא סומכת עליך. וכן.. זה כניראה תמיד יהיה קשור לגוף.. ולתודעה. וזה קצת צובט לי וכבר, כל כך כבר, כבר מידי אני מרגישה את הגעגוע בגרון ובזויות העיניים.
וישר אני מחליפה אותו במציצנות מגרה ומדמיינת את ההרגשה של היד שלך שמונחת כדרך אגב על השד שלי ולא כדרך אגב על הכוס.
כבר עתלית, וטום וויטס מקבל כל הדרך מפלדלפיה בלו ולנטיין בלי שהוא באמת רוצה...כמו, כמו חלומות שנשכחו למחצה..והוא מת עוד קצת, בכל ולנטיין. וכל השבוע האחרון מתכנס לי פנימה, ואני נערכת למשחק השח של חיי, נערכת לשבועות שיבואו.
ברמזור שליד הבית, את מכניסה יד לתיק וסוגרת את הפון...קוטעת את רוקאנרול סואסייאד.
אוו מתגעגעת.
