זוטות

ישנם רגעים, שאתה נגלה לי כולך, כמו מתוך צוהר. ואני יכולה לראות פנימה בלי שום מחיצה, דרך כל העכבות, מעבר למימדי הזמן והמקום. לפעמים זאת מילה שמאפשרת, לפעמים רק הניגון שהיא משמיעה, לפעמים זה מבט או מגע.
וזה קצר, רגעי. כמו לגעת במשהו אימורפי שניה לפני שהוא מתפוגג, כמו לנסות לאחוז עוד רגע בחלום לפני שהוא נשכח.

ולפעמים זה ניראה לי ששבריר הרגע הזה משאיר גם אותי חשופה לגמרי מולך..

זאת הנוכחות שלך שכל הזמן קיימת והיא נוגעת ישירות בתודעה, בלב בנשמה, היא נוגעת במהות ובכוס ...ובפחדים.

ואני כמו נאחזת בה, יכולה לשקוע בה, להשקיט איתה את הרעשים, את הרעב, להתחפר בתוכה. והיא קצת כמו להרגיש למשך עוד קצת... את הגוף , את הטעם,  הריח התחושה.

ולפעמים זה הרפרוף... שהוא כמו מגבר,  משאיר אותי כמהה, מתגעגעת.

בדרך עם ריצוד האורות מתחילות לעלות בי המחשבות, כמו מעגלים. בהתחלה הן ראשוניות כאלה כמו הבזקי זיכרון, אותן אני הכי אוהבת, הן קצת כמו מציצנות, החיוך, הנשיקה, השיחה..זיון.  הן קצת כמו משמרות תחושה, מתחזקות געגוע וחרמנות.

כשמגיע המעגל השני, מתגנב פנימה ומקבל משמעות, וכבר בוער לי לספר לך עליו.. אבל הוא מתנסח הכי קוהרנטי עם קפה קר ושקט שמסביב והוא לא רדוד והוא לא עמוק ולפעמים הוא פורץ החוצה מלווה במיטב שגיאות הכתיב ולפעמים הוא נערך בקפידה ...והוא לרוב מלווה בהמתנה, שקטה, עם חיוך מבפנים והוא שלך, כל כך שלך.

השלישי מחלחל בין האשמורות מתערבב בחלומות ממלא את חללים שנוצרים, ממנו אני גדלה, לומדת. לפעמים הוא חסר סמנטיקה לפעמים הוא משפט או תחושה והוא קצת כמו האומנות היפנית הזו שפעם שמעתי עליה..קינטסוגי, והוא, הוא כל כך שלך, הוא הכי שלך בעולם.

מי ידע שיכולה לכתוב גם ממקום כזה

היה רגע בדרך שהמהות פתאום הציצה החוצה מין רגע כזה של חוסר תשומת לב, האימפולסיביות האינפנטלית שלי הרימה את הראש משהו בין 'רוצה גם...' לבין 'אה חשבתי ש...' זה הצחיק אותך, אמרת שזה חמוד ויכולתי לראות אך זה לוחץ לך במקומות הנכונים, מזכיר לך פעם ומגרה אותך.

הסטתי את המבט החוצה ומלמלתי משהו שנוגע לשורת המכוניות שלפנינו, ושהיינו צריכים לצאת יותר מוקדם, הילדים והטיסה...

..בפנים חשבתי ...כל כך צריכה לתת את זה וזה כבר כל כך לא שלך. 

אני יושבת על הבר עם זו שמכירה חלקים ממני  הכי טוב בתקופה האחרונה, משהו בין bff למשפחה. אני אחרי 3 צ'יסרים של סטולי , שליש וינשטפן והשליש הנוסף מולי...היא שואלת...אני מנסה להחזיק את הראש זקוף, למקד את הראיה ולענות בלי למלמל  שאני לא פוחדת מהלבד..באמת באמת באמת שלא פוחדת ואני מאמינה בכל מילה שיוצאת לי מהפה גם כשהדיקציה לא משהו..אני עדיין מאמינה בזה.

מכיר בדידות ?
כזו שגם כשהיא צורבת מבפנים, ושממלאה כל חלל שנוצר אתה נוצר אותה לליבך. כזו שאתה מת להיפטר ממנה אבל יודע שרק דרך מסויימת באמת אפשרית?
כזו שיכולה להתפוגג..במעט..רק כשאתה מחובר למהות שלך,  מחובר למקום שלך, מוצא אותו מרגיש בו בבית...כן בדיוק כזו. 

ובאוטו זה מרגיש  כמו טיול שנתי..ארוך כזה, שהנסיעה לא נגמרת ושרוצים ולא רוצים בוזמנית להגיע. והכל מלא נקודות ציון של חיים שכבר עזבתי. והכל מלא במחשבות על חיים שרוצה לעזוב.  והשקט ששורר ביננו זועק ועומד כמו גוש חוסם, כזה שחוסם לי את קנה הנשימה, כזה שמונע מהאויר לחדור פנימה. והכביש מתפתל במעלה ההר, זוכר את המורד שלו? בלילה חשוך? גשום? כן אז ..אי שם כשהכל היה ניראה אופטימי, טרום הבטחות בלתי ממומשות ואכזבות שכן...
והכל צבעוני בחוץ ופורח וזה בדיוק דקה לפני שהופך צהוב ושחור והצבעים האלה מגרדים לי מתחת לעור וצורבים לי את העיניים  ואני מתגעגעת לאביב האורבני, או לפחות לאיזה אנטיהסטמין שירגיע. זוכר שם? כן..ושם? ושם? אני נזכרת בדממה...הרי אתה לא באמת יכול להכריז בעלות על אזור כפרי בלי לפחות פעם אחת להזדיין בטבע...

בדרך חזרה אני נוהגת..וזה כמו על אוטומט..הפרוצדורה עדיין שגורה בי, כשהתודעה כל כך לא ואני נזכרת במחקר שקראתי על הקשר שבין מציאותיות לדיכאון...  ואז זה מכה בי..

כשהן רצות זה כמו רכבת שדים, משהו בסגנון של 'תפוס כפי יכולתך'..לא, לא את מה שליד המותן..רגע חכה שניה, אני אכניס את הבטן..אני גם אעשה שריר...זה בטח יחזיק משהו. סעמק עם כל השעות פילאטיס האלה. לרוב דווקא את הספציפיות האלה, ברגע האמת  אני מצליחה לשחרר, משהו שקשור לשייכות ולחרמנות ולצורך, אווף הצורך הזה,  ג'אנקית של אינטימיות. וזה לא שהן לא מגיעות בתחקור העצמי של האחכ, זה שהוא שלי את עצמי וזה בסדר..אני מבינה..

אבל אלה שמגיעות מתוך השקט...הן אלה שהכי מרעישות, הן אלה לא נותנות מנוח, מציקות, שוברות לי את הכלים...

זה זמן מדוייק ..כזה שבא עם סנכרון, מדוד במשורה, כזה משאיר את כל הרעש בחוץ, כמו במימד שונה.

וזה לקבל ממך את הכח בצורה הכי מזוקקת ישר לגרון וזה הכי טעים לי וכל כך ממכר.
ובאותו הרגע אני מצליחה לארוז את כל הפחדים שלי לדחוק אותם החוצה מהתודעה משאירה אותם חסרי תועלת רטובים בערפל שבחוץ, משאירים אותי חשופה מולך, מעורטלת שדיים, תחת, כוס... נשמה. 

ואז כשככה יכולה למצוא את השקט שלי לרגליך... שקט שלך.

אחכ אני חושבת על אך זה שכל הסיטואציה הזו תופסת אותי לא ממש מוכנה, בלי יכולת לאלתר עם מה שקיים ואפילו בלי תשובות משומשות שלופות מהמותן ועם הגנות, שלא רק שלא ממוקמות מספיק גבוה הן גם לא מפסיקות להחליק מטה, מאיימות להתפוגג לנוכח הסדקים שהולכים ונפערים וחושפים אליך את הבפנוכו את הרטיבות שמתגברת ולנוכח החיוך.

ואני פוחדת, מחייכת אליך מבפנים עם העיניים, עם הנפש ופוחדת, כי זה מפחיד למצוץ לא רק עם הפה..אז אני מדברת על גבול עליון של שלושה חודשים.. ואביב שבפתח ושעות אור...ומרגישה אך הילדה כל כך רוצה לצאת ולשחק, רוצה להתעייף ולהניח את הראש ולהזדקק, כל כך להזדקק..

הכי להזדקק.

אך עונים על שאלה שמכנסת לתוכה את כל הצורך? את כל ההנאה, העונג, החרמנות, את כל הפחדים החשדות, את ההתנפצות והשחרור.

את הלמידה היומיומית, את ההבנה, ההתפתחות, שמפתחת כל הזמן את האינטלקט ומצריכה חשיבה.

אך עונים על שאלה שמתעוררת כל הזמן ושכל פעם התשובה עליה קצת יותר מדוייקת...לעצמי.

ואז אני תוהה, הבנת את התהליך?..את המהלך, ראית? ואז..אחרי שראית, אך יכול להיות שזאת היתה הבחירה? 

והבאסה הכי גדולה: אך זה שהאינטואציות שלי פשוט מסרבות לטעות ולא עוזר לסתום תאזניים.