ובאוטו זה מרגיש כמו טיול שנתי..ארוך כזה, שהנסיעה לא נגמרת ושרוצים ולא רוצים בוזמנית להגיע. והכל מלא נקודות ציון של חיים שכבר עזבתי. והכל מלא במחשבות על חיים שרוצה לעזוב. והשקט ששורר ביננו זועק ועומד כמו גוש חוסם, כזה שחוסם לי את קנה הנשימה, כזה שמונע מהאויר לחדור פנימה. והכביש מתפתל במעלה ההר, זוכר את המורד שלו? בלילה חשוך? גשום? כן אז ..אי שם כשהכל היה ניראה אופטימי, טרום הבטחות בלתי ממומשות ואכזבות שכן...
והכל צבעוני בחוץ ופורח וזה בדיוק דקה לפני שהופך צהוב ושחור והצבעים האלה מגרדים לי מתחת לעור וצורבים לי את העיניים ואני מתגעגעת לאביב האורבני, או לפחות לאיזה אנטיהסטמין שירגיע. זוכר שם? כן..ושם? ושם? אני נזכרת בדממה...הרי אתה לא באמת יכול להכריז בעלות על אזור כפרי בלי לפחות פעם אחת להזדיין בטבע...
בדרך חזרה אני נוהגת..וזה כמו על אוטומט..הפרוצדורה עדיין שגורה בי, כשהתודעה כל כך לא ואני נזכרת במחקר שקראתי על הקשר שבין מציאותיות לדיכאון... ואז זה מכה בי..
