זוטות

אולי זה יתחיל בשיחה ולא, כניראה שאני לא אפנה, סהכ הניק מחייב. היא חייבת להיות קולחת.אני אהיה נחמדה במידה,מנומסת במידה, שנונה במידה, צינית במידה. עם הגנות ופילטרים הרבה מעל למידה, הרבה מעל לאגו.

וזה יהיה כמו מין משחק עדין כזה של בדיקת המקום...ואז כשהמסה הקריטית תהפוך לכזו...אז...אז כניראה הסדר הנכון של הדברים יתפוס את מקומו.

התאפקתי...יום שלם התאפקתי..

לא, לא קיבלתי פרחים, גם לא שוקלד,  לא בובת דובי מפגרת עם  לבבות ורודים או שרשרת עם חריטה של 'לנצח'..

ומצד שני גם לא קיבלתי העלאה במשכורת כך שהשכר שלי לא הושווה  לשכר של הקולגה עם הטוסטסטרון, ולא, שוב לא התייחסו לניתוח העומק שבדברי ברצינות הראויה רק כי גוון הקול שנשמע היה קול נשי, מעט ילדותי..

והיום הזה...היום הזה,  הנציח שוב את הטמטום של הסתכלות מגדרית ואת חוסר ההבנה הבסיסית שכל עוד נזדקק ליום כזה, נעלה אותו על נס ו'נחגוג' את הנשיות רק בשל הנשיות.. נחזק את אי השויון כך שנוכל לזעוק עד כמה היום הזה נחוץ כמו מעגל קסמים קפקאי.

שיט מכל הלרלרת הזאת נמרח לי הלק..

לפעמים הוא היה אומר לי 'תשווצי בפני' ...'תראי לי צעצוע' ..ובשניה הראשונה זה היה משתק ומרטיב יחד. וזה מצחיק כי חיכיתי לזה, כל כולי חיכיתי לזה.. ואז כשהמחשבות העצמוניות שלי היו עוזבות אחת אחת את הראש..מפנות מקום לאלה ששיכות אליו..אז כשהמבוכה, שהיתה שייכת לו, היתה מומרת לתשוקה שהיתה שייכת...השווצתי...

כל כולי השווצתי. 

זה היה שבוע של חוסר מנוחה של הראש, חוסר מנוחה לנפש,התשה לגוף..הסתובבות אחת גדולה שלא נגמרת, בלי התחלה ובלי סוף..עד הסוף.

עם שיא מצ'וקמק שנולד באימפולסביות מפגרת, לא מטומטמת, רק מפגרת ונילית. ומצחיק לחשוב שזה שבוע שדווקא התחיל בשבוע אחר, הפוך,  שבו היה ניצוץ שקט והוא כן נגמר וגם אני ועם עקצוצי רעב על העור.

אך לפעמים המחשבה כשהיא מסיימת לעשות את כל הסיבובים שבין הראש, ללב, למחזור הדם, ששמה גרה המהות, מבקרת את הקרביים ,ששם חיים השדים. היא מצליחה לכבס את המילים...מצחיק.

יש מילים שברגע שהן נאמרות  הן עושות לי רפרנס לבפנוכו. באותה השניה  חשה אותן  פיזית. הן מחממות את מרכז החזה מהפנים כלפי חוץ, מרחיבות את קנה הנשימה ופועמות  בכוס.

הן גורמות לי להתפשט, לעמוד בלי עור ולקוות שתדע לכסות.

אלה מילים ששולחות נגיעה ישירה, מלטפת את הצורך.

ונגיעה ישירה בפחד.

אתמול בדרך הביתה ישבתי לידה, היא לא הפיבוריט שלי..אבל לא ממש היה נעים לזוז....בייחוד אחרי שהיא צעקה לי מרחוק עם חיוך רחב. היא מפטפטת... ואני חושבת..היא מספרת שלפני יומיים היא חגגה 40 ואני חושבת שאני מגיל 39 רק מציינת קייצים, יחד עם המשקפיים... ואז היא שואלת מתי את? 

-אני?! אני לא מבינה..מה יש גיל?

אני, אני צריכה אבא..

הכל בסדר, באמת באמת שהכל בסדר,

לא אני לא בוכה , זה קצת צינון, הינה תראה אני מושכת באף, כולם חולים עכשיו..כן זה המזג אויר...ובכלל האסטמה פתאום התפרצה, בגלל זה הנשימות ככה...לא, לא בוכה,  זה מזה..הכל בסדר.

אחכ בדרך לחדכ קצת בכיתי.

אני יוצאת בשניה האחרונה שאפשר מהבית, משהו שקשור לניהול זמן במצבי ריגוש..ניהול הזמן שלי היה לא תקין...בניהול החיים שלי. שאריות הקפה שהתקררו נשארות בכוס ואני שונאת קפה חם כשהוא קר.
 בסיבוב , בפינה  מתנוסס שלט קטן ועצוב, ללא ניגוד אינטרסים, של הימין החדש ואני חושבת על הפיקציה הזו ועל הערבוב שבין פרובינציה למרכז.
 ..ואני גבולית בזמן...גבולית בגיל...גבולית במשקל ולא גבולית  בטוטאליות ובצורך וברעב  ובפתטיות. ואני באמת  מקווה שהאמבולנס שצועק מאחורי לא גבולי.
אני מחנה ויודעת שאין סיכוי שאני אמצא אחכ איפה חניתי..מזל שאין חנויות בדרך לאוטו, זה לא הולך טוב עם רעב...

שונאת לאחר זה מכניס בי אי שקט.

היה לי קר, אז התעטפתי בשכבה נוספת של הגנות, דהויות ומוכרות, הן קצת כמו סווצ'ר ישן כזה שכבר אפילו  אי אפשר לרדת איתו  לעשות סיבוב עם הכלבה....רק בבית...ובית, זה צורך וגעגוע..ורעב..ורצון לשים את הראש, שתשמור ותגן.

ולמרות זאת,  אלה הגנות שנעים לשקוע בהן ,הן מספקות חמימות מזוייפת, כזאת שאם אני עוצמת חזק את העיניים או לפחות מסובבת את הגב, אני יכולה לדמיין טרום קביעות האובייקט.. .אין אף אחד..לא רואה ולא ניראת.

רק הקור הזה...הוא לא מרפה...

מכירה מצבים שהדרך לצאת מהם היא חד סיטרית, כזו שמשאירה אחריה סדקים  בנשמה, הרס של הנפש ורעש שמחריש אזנים שדופק בראש, דופק בגוף ומצביע על ההעדר, על החוסר, על הרעב שהולך וגדל. זה מצב שבו הסיטואציה משתלטת ויש לה דינמיקה משלה והדרך פנימה אליה...כבר לא משנה, ההחוצה מלווה בהשוואות שפוצעות.

אני יודעת להרוס.

:(