זוטות

פעם, פעם..פעם.. פעם ...ידעתי להתנהל על פי עקרונות ברורים, ידעתי לחשב צדדים במאזן להשלים סעיפים לחפש גרעונות בלתי צפויים, לצפות תרחישים עתידיים ולהתנהל על פיהם לחפש ארביטרז'ים שגם ככה לא באמת קיימים ...הכל היה פשוט וקל.

היום, היום.. היום...מערכת השיקולים שכובלת אותי אחרת, היא כזו שאמורה להנחות אותי טוב יותר, לרסן את השדים, וכשהיא דוחסת אותם כלפי מטה ולא נותנת להם לצאת החוצה, תוך שהיא מבטיחה לי שיהיה בסדר, היא גם לוחצת לי על קנה הנשימה,  מגבירה את תחושת הבחילה שעולה בי ובאופן לא ברור מפעילה את הבלוטות שבקצה העיניים.

והיום, היום היום ספציפית היא גם סתם גורמת לבאסה עמוקה.

אני מסתובבת סביב עצמי, עננת האגו הענקית שלי  מלאה בסדקים שמאיימים לפרק אותה והיא כמו זכוכית קריסטל דקיקה ושברירית כשהיא תתנפץ זה יהיה לאלפי רססים שיעופו לכל עבר ויפגשו אותי בדרך למטה.

רסיסי אגו פזורים לכל עבר...

לא מתחמקת, קצת מחפשת תרוצים בשביל להתמודד, בשביל לאפשר את המשך היום בצורה זקופה. כי כשרמת המודעות היא גבוהה, כשההבנה נמצאת בחזית, לא ניתן להתחמק...מכלום.

לא מהסטטוס, מהפחדים, לא מהכשלונות, לא מההצלחות, לא מהצורך, מהאגו  ומתחושת הפטתיות שמגיעה יחד איתו,  לא מהדואליות המטורפת שמתרוצצת אצלי במחזור הדם שמשגעת אותי ונכנסת לכל נימי אישיותי,  מכניסה אותי למצבי קיצון ולתנודות שלא יכולות להיות מאוזנות בכלום, כימי או אורגני, בכלום.. חוץ מאשר על ידי דבר אחד.

ולא ממנו..

אני מקשיבה, מקשיבה להכל,  לנאמר, לנשתק... מקשיבה לאינטונציה, יכולה לשמוע אותה גם כשהיא נכתבת, גם שנאמרת. מנסה להבין...הכל אני צריכה להבין..וזה לא הסכמות שמשחקות עניין לא התבניות שנותנות את הסדר, כל מקרה לגופו, כל אפיזודה היא חד פעמית וייחודית. כמה חזות אתה משווק, מה אתה מציג, לכמה מהעולם הונילי שלך אתה מאפשר לחלחל...לכאן. מקשיבה... ואני? אני מערימה את כל המגננות,מוציאה את כל הקוצים, שומרת על המהות במשנה זהירות, לא נותנת לילדה לצאת לשחק. כי אני יודעת שכשאפול לרגליך כבר כלום לא יוכל לעצור את הטוטאליות. כי תמיד אני אצטרך לתת יותר ממה שתיקח.  ותמיד הרגש יגבר אצלי על ההגיון והסיכון שבפגיעות..מכירה אותו.

דיפוזיה מתמדת...

זה מקום שהוא ברור לי, המהות, הצורך המקום שכל פעם נשבר מחדש וזקוק למגע, זקוק לשקט, לאינטימיות שהולכת נבנת ומעמיקה. זה מקום של נתינה...מהבפנוכו...מהקרביים, זאת התמסרות, סגידה התנפצות, לפרוק הכל להוציא את כל השדים החוצה בבטחה...אלה געגועים לבית.

ולצידם... יש מקום אחד, שמעלה בי תהיות.. מביך ומגרה ...לא ברור לי אפילו ביני לביני ..

צריכה אבא.

'רגע'...'רגע אחד'...'תעצור רגע'....השתיקה הזאת רועמת לי מידי. הכעס הזה עם העלבון שמהול בו, עם הניסיונות הכושלים להתעלמות וההבנה של העומד לקרות...והכל יחד, בסינטזה מושלמת... כמו יוצרים את 'הרגש החדש' ...והוא, הוא כמו האוממי של הרגשות ...כשהוא מחלחל פנימה, הוא משתלט על הכל...לא משאיר מקום לשום רגש נוסף.

כל המילים הנכונות מסודרות לי, אפילו בתבניות מוכנות, מאורגנות, ממתינות לצאת....ונשארות בפנים. נערמות כמו מגדל שמאיים לקרוס בכל רגע  תחת כובד משקלן. 

העיתוי... פאקינג בעיה....לא מסונכרן עם הלב.

ובסוף זה מסתכם בשלוש מילים...קצת לקוניות, נקיות כאלה שריח אבקת הכביסה והמרכך עולים מהן, הנימוס מחייב אותן והקור שנושב מהן משתווה לטמפ שצוללת באזור ירושלים, והוא עומד ביחס הפוך לסערה הסאב טרופית החמה שמתנהלת בפנים.

שלוש מילים שמוצאות כלפי חוץ ומאחריהן מליון אחרות..

מילים שתוקות.

עייפתי, לא רוצה לדבר,
לא רוצה לדבר יותר, לא רוצה לחשוב עוד...רוצה לשתוק.
רוצה לשבת בפינה של החדר להרכין את הראש להשפיל מבטי ולשתוק,
לתת להתמסרות אליך למלא אותי, להשקיט את כל ההתלבטויות את כל התהיות, להשקיט את כל הרעש...לזמן קצוב רק להיות נוכחת בהוויה, רק בכאן ועכשיו.

ואז להניח את ראש על הירך שלך, ידך מלטפת ועם כל נגיעה אני נבנית מחדש.

כמה עומק אתה צריך ממני? תוכל לקחת את כל מה שאוכל לתת? כמה ציות? מהיכן ....?  מהכוס? מהראש? הלב? תשלוט בנתיב, בדרך למטה? 

כמה מרווחים אתה תשאיר? כמה דרגות חופש תאפשר? במה תמלא את מה שנפער? אך תגשר על הפער?

איזו הבנה תדרוש? עד לאן היא תגיע? עד לאן שלך תגיע? כמה מובכות תצא? כמה שיכות תגשר עליה?

כמה ישירות תרצה? כמה תוכל להכיל, לקבל? 

כמה אמירות תשאיר בלי מענה? בלי התמודדות?....רק כהוספת מידע. 

כמה מהר זה יסגור אותי?