זוטות

אז לא הבנתי אותך?...תסבירי...

....זה סבך שבתוך סבך גדול יותר,  מליון קצוות שאמורים להתחבר יחד...דיוק מופתי. וזה יוצר נפח ועומק שבלעדיו קשה לי. וזה חובק את הלב ונמצא בהבנה והתודעה ששייכת, כל כך שייכת... והגוף...כמה.

אבל זה יגיע...לאט...עכשיו בואי.. 

....אוף, זה צריך להגיע מהר, זה צריך להעמיק לאט. הנדבכים נבנים, אבל זאת סכמה מהירה...זה כבר בהכרות. וזה הכי אותנטי, ראשוני והכי תמים.  

לכי לכי י'חופרת...

מה אתה צריך עכשיו? ממש הרגע..

לזיין חזק? לדבר? לצחוק? לחשוב?להוריד למטה ואז להעלות? לדאוג? להכיל? להכאיב? שהיא תתמסר אליך עד כלות? שתסגוד, שתעריץ? שתיתן...הכל? שתענג?

אני, הרגע? ממש הרגע? וזה בדיוק הרגע, כי מחר אני אכחיש...

הרגע צריכה רק חיבוק , צריכה בית.

זה מצחיק, אני מתיישבת בחדר עבודה שלי...תנור, מחשב, קפה..אני אמורה לעבוד. סתם ...אני תוהה עם עצמי אך לעבוד? מה עם איכות, ריכוז תוצרים...בטח יהיה בידור לקרוא מחר את מה שיוצא לי מתחת הידיים...ולא פחות מזה מהראש. והיום עבודה שלי כבר הסתיים מזמן...האמת הוא אפילו לא התחיל היום...אבל הוא הסתיים.

המחשבות שבראש...לא... והן רצות, מתרוצצות, לא רגע טוב ליפול במעבר שבינהן לבין הלשון...כי כרגע זה מעבר חופשי..אין פילטרים לכלום.  והפעם זה אפילו חוקי... לא איזה  ג'וינט חבוי בחסות הלילה...רק שהילדים לא ידעו...סהכ אני אמא אחראית... אלא קסנקס, כימי,  חוקי, מאושר..בחסות איזה זקנה מטופשת שכמעט גמרה לי את החיים...לא יפה מצידי...מבוגרת מטופשת כשמעט גמרה לי את החיים.

פוסט טראומה נהדרת....סיוט.  

ממתינה לאנחת הרווחה שתגיעה...כזו שמגיעה עם ההחלטה הנכונה, מצביעה על הדבר הנכון. שאיפת האויר פנימה, התרחבות בית החזה..הוצאתו החוצה... לאט...היא חייבת להיות. אני כבר מכירה את עצמי, יודעת למנות הכל, את כל העובדות, היתרונות, החסרונות...

תכף היא מגיעה..

בטוחה שהיא בדרך.

בואי...

שימי את הלב שלך כאן...ב ז ה י ר ו ת. כן...בדיוק כאן ...

הינה את רואה את הלוח העגול הגדול זה עם העיגולים הפנימיים...כן אלה עם המספרים... ב ד י ו ק.
כן...עדיף באמצע..שיהיה מקום..

גם לתודעה... 

ועכשיו נשחק. 

בדהכ כותבת ככה שהדברים ברורים עד הסוף...לי...ולפעמים גם לקומץ נוסף. הפעם קצת שונה, מין צורך לא ברור להיות..ברורה. ולכן גם מין הסתם סביר להניח שיושמד.

אתמול בערב עברתי ארוע שהסוף שלו יכול היה להיגמר במוות בהסתברות כמעט שווה לזו שהוא הסתיים, לשמחתי, בחיים. מסוג הארועים שגורמים לעצור ולבחון, ארוע כזה שמעורר מחשבה, כמו עצירה לחשבון נפש. הסתכלות פנימה, בחינה. ולמרות שהבחירות בחיי מודעות ורמת השלמות שלי איתן גבוהה, כך שאת חשבונות הנפש שלי אני מנהלת על בסיס 'מזומן'...עדיין נאלצתי בעל כורחי לעצור ולחשוב. וכל מה שעלה לי בראש זה שבאמת באמת הכל... הבל הבלים. 

וברוח החשיפה..למרות שלרוב נמנעת מקלישאות...'כל יום הוא היום הראשון לשארית החיים'. 

ברגע הכי בנאלי של חיי, בדרך למקום שנותן לי שקט גם בתוך הרעש.
בשניה של הבנה שזה עומד לקרות ושאין לאן לברוח. ושכל מה שנותר לעשות באותו הרגע זה רק להוריד את הראש ולצפות למכה....שאכן הגיעה. ברגע הזה האפסיות מובנת, הארעיות תופסת מקום בקדמת הבמה והופכת נוכחת, ברורה. ארועים מקבלים פרופרציה והתמודדויות את משקלן הראוי.

והמחשבה נודדת למסקנה אחת: שהקלות הבלתי נסבלת של הקיום ששווה באופן מוחלט, מדהים ופאדוקסלי  גם להעדרו. 

מקווה לישון הלילה.

כשרועש  זה כמו מליוני גולות קטנות שמתפזרות לכל הכיוונים. פוגעות אחת בשניה, מתנגשות, מוציאות מאיזון. המחשבות,המצב רוח, התסכול, הגעגוע שמציף. געגוע ל state of mind...לשייכות.

וזה צורך מפונק, מכירה אותו, צריך להשביע אותו להרוות, לטפח. והוא.. אנין טעם, לא מסתפק בשוקו ולחמניה...אנוכי, מדויק.

_{אךךךךךך הגולות.....}

ולא שלא זיהיתי את זה בראשית התהליך, אבל זה הרס עצמי מינורי, כזה שמכרסם לאט, כזה שלוקח זמן לראות את התוצאות שלו. ואז ברגע אחד המסה הקריטית מכריעה את המאזן וכל החרא ניצב מול העיניים במלא הדרו, במלוא הגועל, ככה שכבר אי אפשר להתעלם ממנו.

וזה לא שלא יודעת מה צריכה לעשות וזה לא שלא מבינה השלכות, שלא יודעת לחשב הסתברויות ולעשות אנליזות ולהגיע למסקנות מדוייקות...הכי מדויקות.

ועדיין...

כשתגיד לי 'חלומות פז ילדה שלי' אתה תיגע  בנקודה ההיא שמרטיבה אותי... בנקודה שמרטיבה אותי בנשמה....שמרטיבה לי את הכוס.

אני אשמע את המילים עוטפות לפני שאני נרדמת, אתכנס בתוכן, אתכרבל בהן.

אני אתכסה בקולך, אניח ראשי.

אוכל להרגיש אך הן מגנות עלי,

אוכל להרגיש אותך.