זוטות

רוצה כמו כולם....

נמאס לי מהתחפרויות פנימיות, מחשבות שמתרוצצות ולא מרפות. עייפתי מניתוחי עומק, אנליזות והבנות... 

אז אני אשתוק ואחייך לך בעדינות. חיוך  עם שיניים צחורות, עם בת צחוק במבט ירוק שיהפוך בהיר כשהדמעות ישטפו.

כי קצת שטחיות לא הרגה אף אחד.

כשאני יוצאת מהפגישה אני יכולה לנתח את הדינמיקה שהיתה שם...

אך נכנסתי עם התכוונות אחת ואך תוך כדי.. האגו המטופח שלי, זה עם הלק והאיפור וההקפדה. זה עם הפאסון והרהיטות, אותו אגו מושחז וחד שיכול לפצוע בקלות, אותו אגו שאני מתקשה כל כך לוותר עליו ולשחרר אותו... יצא וניהל ...אותי...אותו...את הסיטואציה.

אותו אגו ששומר עלי ופוגע בי בוזמנית שאני נאחזת בו כשהדמעות מבצבצות והוא בתמורה משלה אותי כל פעם מחדש כשהוא מאפשר לקבור בו דברים, לשמש כבית.

לא יודעת אם ניצחתי?! :(

צריכה שזה יהיה פשוט, הכי פשוט..כל כך פשוט, שפשוט אי אפשר שזה יהיה אחרת.

בלי מורכבויות, בלי התמודדויות, בלי קריסות...בלי דרמה.

רק שקט שממלא את הכל, מכניס לאיזון, מחזיר סדרי עולם. רק לב שמתרחב ונשמה שמתמסרת.

כל אחד ותפקידו, כל אחד והמהותו. כל אחד והמקום המיועד לו. הכי פשוט...

רועש לי ומורכב לי בראש..

מזל...

מזל שיש עוד אנשים שמחזירים את הציניות לחזית... 

עוזרים לפתח חשדנות...

שתורמים  בהרמת מחסומים, השחזת הסרקזם והרס הכנות... גם במחיר הרס אקולוגי של יערות הגשם.

מזל.. שאני לא חולה ב"מרמרת".   

חבל שזה בא על שעות שינה.  

לפני שאני אגמור מלשמוע את קולך והכוס שלי לא יפסיק לנטוף.

לפני שאני אכמהה להרגיש את העקצוצים בכל הגוף.

הנפש שלי תהיה שקטה, הנשמה והלב מחוברים למהות....שייכים לך. 

אך מודדים אושר, באיזה יחידות?  יש ממוצע? זה מתפלג? נורמלית? עם הסטיות? עם כולן?

ומה אם להשוות? אפשר?
ודרך? כזו שעושים ביחד...בכמות הזכרונות? בכאב שנשאר? במחשבות שלא מרפות? 

והתמסרות... וצורך....ואך מודדים טוטאליות? ואם הרצון לתת הוא לא כמו הלקבל?

הכל מומר לדציבלים...

כשבבפנים שלי.. הילדה מתפרקת לאלפי רסיסים, מתנפצת עליך בבטחה, הזונה שמבקשת לפתות אותך, צועקת עבורך את הגמירה. והכלבה שכמהה לשבת לרגליך מתמסרת, סוגדת.

רק אז,  במעטפת,  הכל חד וברור. התשובות נשלפות מהמותן בצורה מדוייקת, שקטה  והעמידה זקופה. 

רעש שמתחזק יוצר דפוזיה פנימית..

שונאת שקר,

שונאת שחורף,

ש ו נ א ת  גשם!

עכשיו יותר קל הלחץ על העין השטופה.

חלמתי...

אני עומדת במרכז, זרקור מופנה כמו הכוכבת במופע. האור חושף פגמים, שמחמיאים.

אין איפה להסתתר, שקופה לגמרי והזרקור מחמם ושורף והעיניים שרואות רושפות גם הן.
ואני...עטופה בבועה שמגנה,  יד אחת מענגת..הנשימה מתקצרת, הפעימות שבכוס.

ואז בשניה של התנפצות, חושך ושברי הכלה שעפים לכל עבר ופוצעים.

מכיר את זה שבשניה נגמר החמצן?
אתה בא לקחת נשימה, אפילו לא גדולה מידי, סתם אחת בנאלית רק כזו שמתחזקת, פושטית רק של הכנסה והוצאה, כזו שאפילו לא חושבים עליה.... ובשניה...אין.
הכל נשאב,  ריק שממלא ורעש שמציף וכל מה שנשאר לחשוב זה..'שיט,  אך הלאה?

שיט אך הלאה?