זוטות

אני קצת עצובה, אז אני מחייכת אליו עם החיוך הכי רחב שלי, זה שחושף שיניים ומסתיר את הנשמה.

הוא מסתכל עלי, ברפרוף, החיוך משביע את רצונו אני חושבת.

אני מרכינה את הראש והוא דוחף אותו כלפי מטה תוך שאני פותחת את הפה.

אחכ הוא יגיד לי 'בייב אך אני אוהב שאת מוצצת לי' ואז הוא יסיט את המבט ויוסיף...' מזמן לא חייכת אלי עם העיניים...'

וזה יגרום לי לבכות.

אני יודעת מה זה...

אני פשוט מתגעגעת הביתה.

ובסוף בסוף כתבת לי...'אל תשכחי מי את'..אני נכנסת לאוטו, מוקדם מהרגיל לשבת, מניעה אותו, תוך שאני מנסה להתעלם מהמילים האלה שכל כך חלחלו פנימה, נכנסו כמו מנטרה.

ואני מנסה להתעלם ממשמעותן, מכובד משקלן. מההשפעה שיש להן עלי ,מהגעגוע, מהכאב.   

ואני מנסה, באמת מנסה. בבפנים אני מנסה. בראש, בעצמות, בלב, בכוס ... בדמעות שמורחות לי את האיפור על הפנים בראשיתו של  יום.

:(

כמה פאסון, כמה טאקט, כמה אגו כמה פחד אני מתחזקת. מחזיקה חזק חזק מתאמצת שלא לשחרר. כמה פגמים, כמה כאב לב, כמה בריחה מהאמת, כמה התרחקות מהמהות, כמה באסה.

כמה אני צריכה להניח את הראש, לשחרר את הפחד לפוגג את המעטה. לבכות עבורך, לצעוק, להתפלש, לשקוע בבועה, להתעטף באינטימיות. 

כמה מתגעגעת.

ימים מורכבים 98% מהם אני מכניסה פנימה, קוברת. לא נותנת לכלום לבצבץ, הצלחות כישלונות קשיים התמודדויות הכל נדחס לקוביה קטנה שמבצרת את הקירות הפנימיים. מתווספת לקיימות.
ה2% הנותרים, זולגים, מעטם  נענים בהנהון בראש , מעטם במבט מתערפל, מרביתם מתפוגג לחלל האויר ואני כועסת על עצמי עליהם, על חוסר האיפוק שלי, הרשלנות שבחלוקת המידע.
וזה כואב וזה בודד וזה מעורר את הבלוטות שבקצה העיניים.
לפני שבוע אלה היו ימים מורכבים, 102% מהם חלקתי.

100% היה שלך.

כמה חשוף את מוכנה להתפשט? אה..כוס.

כמה את מוכנה להוריד שכבה אחרי שכבה להשאר בלי עור, בלי הגנה?

כמה מהר תתני לשדים לצאת החוצה?

כמה חזק תלחמי באגו, תפוגגי הגנות? כמה תראי את הפחדים?

כמה תתמסרי? כמה את טוטלית? כמה תאהבי? תתארי? תפנטזי?

כמה תכאבי? תבכי? תצעקי?

כמה תתני?!

כמה מהר תתאכזבי? תכעסי? תסלחי?

כמה מהר תאכזבי?

טעיתי, באמת טעיתי,

לא קורה לי הרבה..אבל טעיתי, ורע לי וכואב ונשבר לי הלב וריקה לי הנשמה. ולא נותרה בי טיפת ציניות להתעטף בה ולא שום אמירה סרקסטית לאחיזה. רק אמת עירומה, צורבת וכלבה אחת להאשים.

ואני יודעת שזה דטרמינסטי וחסר סיכוי ובלתי נסלח. והחומות רק ילכו ויערמו והביצורים יחוזקו ועוד שכבה תתווסף לצלקת.

פעם שאלת אותי 'איפה הבית?'

-חסרת בית.

לא בכיתי...לקחתי נשימה עמוקה...קברתי עמוק בפנים...לבשתי ארשת אופטימית..וזהו.

מחקתי, העברתי רחוק מהעין, לא בהישג אצבעות, רחוק מלשמוע..להרגיש...העלמתי. 

אז אולי זאת השעה... העיתוי הדפוק...הג'וינט שפותח את החשיבה ואת הרגש...

כן זה בטח זה.

לא צריכה שתעשה עבורי מחוות גדולות, לא מחפשת חיזור ונילי קורע לב, לא להשלים רגעים מוחמצים ...

צריכה להיות משוחררת עם כל הגבלה שתוצב. למצוא את המקום לרגליך להתרווח בו, להרגיש הכי מוגנת כשנדחפת מהקצה, להתנפץ בבטחה כל פעם מחדש.

צריכה שהלב...שהלב הוא זה שהתרחב כל פעם משמחה.

צריכה  שתפוגג ממני את המעטה החיצוני, פיסות פיסות של אגו ינשרו יבלעו בתוך השקט. כך שאשאר מולך חשופה נימי גופי יתערבבו אם אלו של הנשמה. ואז אבקש למצוא את מקומי לרגליך,  תחת כתם הרטיבות שילך ויגדל. 

אני ארפה את החשיבה, שתחמוק בשמחה החוצה. אשפיל מבטי, אאפשר לך למלא את כל המרווחים. אבקש להתמסר למקומך, אבקש להרגיש את מקומי.

ואז בלחש, כמעט בלי קול אתחנן..ואתה תרגיש.