זוטות

זאת תנועה מחזורית , אפשר לנתח אותה, להסיק מסקנות..... לא, לא את האובייס, אל תמכור לי פסיכלוגיה בשיט...מאסתי בה...

לא, לא את זה שאני אנשום לרווחה עם הידיים שלך סביב הצוואר שלי, את זה שהלמטה ירומם אותי...שאתמכר למגע, לקול...הכמהה לכאב...כל זה ברור לי..ידוע.

לא, אל תדבר איתי על הרכבת הרים רגשית...אל תשאל אותי מה זה הבדסמ שלי ובבקשה לא מה זה אומר מבחינתי להיות סאבית...

לא יודעת אם זה יותר שקט שמרעיש וממלא בכלום את המרווחים. או רעש שמשקיט את הכל ומחריש אזניים. ומה שזה לא יהיה זה לא נותן מנוח.

וככל שמילים מתמעטות לי ככה הראש מתמלא במחשבות. 

רוצה לשחק?
נשב, וכל אחד יחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה ומידי פעם יזרוק קלף.
כזה שהוא לא רוצה...
כזה שכבר סיים להשתמש בו...
כזה שכבר לא נחוץ...
 זורקת ....זורקת, רגישות, לא בלי אמפטיה, אמפטיה תשאיר לי, רק רגישות...יותר מידי צער יש ברגישות...אמפטיה חיונית לי, צריכה אותה.

מוסיפה לה חוסר בטחון, שונאת חוסר בטחון, שונאת אותו בעצמי שונאת אותו באחרים...
...מודעות... משאירה, בשלות... זה שלי, מה עם תמימות? לא החלטתי...כן,

זורקת בישנות, כן אני יודעת בגילי...בישנות....

אוווווווווווווף....

:(

נרדמת מאוחר מידי, מתעוררת הרבה לפני השעון, מסתובבת לצד השני ומנסה לחזור לחבר את החלומות שנפרמו. מנסה לאחוז בבדל זיכרון ללא הצלחה.

סבך של מחשבות  שמציפות, לא נותנות מנוח,  שונאת את הדיוק הזה, מי בכלל צריך את היכולת לתת שם לכל תחושה, להבין כל תהליך, מה כל כך טוב בישירות וכנות, בשביל מי זה טוב הפוסט מורטם הזה...

רוצה לתת להכל לזלוג החוצה בלי הבנה, בלי מחשבה, להשטף מבעד לעיניים הדומעות,  מבעד לגמירה ונילית שחונקת אותי, לנקות הכל...

לפנות מקום ...

אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, מנסה לשחרר את הכל, את המחשבות, את העצב, את התהיות שבאות והולכות, הריקנות שממלאה הכל ומציפה, בדרך אני מבינה את ההקשר הלוגי הדפוק שמתרחש בין הכלום להכל, משחררת גם אותו.

מתמקדת רק בהכנסת האויר, מדמיינת אותו עובר לחלל הגוף, מזין את התאים וננשף החוצה מהפה, כמו בתנועה מעגלית.רק בית החזה שעולה ויורד..

והדקות הן כמו נצח, מגלמות בתוכן חיים שלמים. 

בדקה ה 13 אני נשברת ושולחת יד לנגב דמעה.

אז מגיעה ההבנה...היא מתחילה בהתקדמות איטית מהראש, עדיין לא מורגשת בכל הגוף, עדיין ההחזקה ברורה, החוסן עדיין ניכר. 

לאט היא מתחילה לזרום לבקר באברים השונים לא פוסחת על כלום, משאירה חותם על כל אחד מהם.

בסוף היא מתיישבת בלב, מתמקמת, מתרווחת ואז... הכאב האמיתי מגיע.

אין דבר להאחז בו

זה לא רק הכוס שנשמע להוראותך, שנוטף  והדפנות הפועמות.

לא רק העקצוצים על עור התחת מהכמיהה להרגיש ולכאוב.

זאת התודעה שהופכת ברורה, הדוקה ובלי מרווחים. זה השקט שממלא את החללים, מאיץ את זרימת הדם ומרחיב את הלב שמקבל את הבעלות. זאת הנפש ששייכת לך ומבקשת להתמסר.

זה המקום תחתך שהופך מפלט.

מחפשת את מקומי לרגליך להצטנף בו. להניח את הראש להשפיל מבט.

לאפשר לכל הסודות לזלוג החוצה, דרך הרטיבות המתגברת, לכל הפחדים לצאת, דרך המילים.לכל הרצונות לפעפע..לבוא לידי ביטוי. 

להשאר שקופה מולך, בלי רווחים. 

להתמסר עד כלות...להרגיש בלב , בנפש בגוף, את העוצמה שנבנית ועוטפת. את הבועה שמכילה.

את החיוך שמחמם מבפנים ומקרין החוצה. 

נקודות חיבור מגניבות אותי, הרגע הזה של המעבר...השניה שבין השינה ליקיצה, בין ספיגת החום הבלתי אפשרית לעומת השניה שבה נוגעות קצות האצבעות במים וצינה שוטפת את הכל. המקום של הסף שכמעט ונושק לשיא.

אני מנסה לבודד את אלפית השניה הזו, לזקק אותה להפוך אותה לאנסופית..לספוג אותה לתוכי לתת לה לזרום לנוע להעריך את הרגע להאריך אותו..

להמתין בשקט ללא צפוי.

אני מנסה להבין אך יכול להיות שזה עדיין נוגע בי, שהרפרוף הזה שלך עם הנשמה שלי עדיין כואב.

ואז בשניה נופלת ההבנה, ההסתכלות שלי לא נכונה. השאלה ששואלת היא לא רלוונטית. זה נוגע כי זה נוגע... 

והשאלה היא בכלל אחרת והתשובה עליה כל כך ברורה ופשוטה שזה אפילו כואב יותר. והיא היתה אצלי כל הזמן וידעתי אותה מההתחלה..מהסוף.

דייי...