|
|
|
יש מילים שמגיעות עם תחושה פיזית. כשהן נאמרות ניתן לחוש אותן בגוף.
זה כניראה תקף גם למחשבות..כרגע זאת צינה שמתחילה ממרכז בית החזה וטיפה שמאלה, ממש ממש בפנים עמוק... ומתפשטת לשני הצדדים בוזמנית ודוקרת..
ניראה לי המקבילה הוורבלית היא געגוע.
אושר שמורכב מרסיסים קטנים...משברי הצלחות ונקודות אור שממלאות, מזינות.
פרקי שקט קטנים, בלי לדבר, בלי להסביר..בלי לחפור.
וזה מלוכלך וראשוני וזה עם לצאת מהקווים וזה מגרה ומרטיב וייצרי... ואני יכולה להרגיש את הטעם של זה בפה ולהריח את זה באוויר ולחוש על העור את העקצוצים של הציפייה ולשמוע..
כזה...
אוף
אני הולכת על הגירסה האינטנסיבית.
מוציאה אגרסיות, מזיעה את דרכן החוצה, מקבלת את פיסת השקט המיוחלת ל...חמש...ארבע...שלוש.. שתיים...אחת... ונגמר.
בראש חוזר להדהד לי היום שעבר, דברים שנאמרו, פוזיציות שהשארתי פתוחות וזאת מבלי להיות כלל שחקנית בעולם הזה, לצד מהלכים שעוד לא שוחקו, אלו מהולים עם רסיסי עבר ושברי מחשבות. עוד פיסת הבנה מגיעה, מוצאת את מקומה בין האחרות ואני אפילו מצליחה להגיע לתודעה לגבי המטה קוגניציה שבזמן אמת ותוהה מתי כבר תהליך הופך תוצר.
אוספת את עצמי לחתיכה אחת, מנגבת את שאריות השקט מהעור, מהדקת היטב את הקצוות ויוצאת.
תגיד, ניראה לך שיהיה בסדר?
השקט הוא יגיע? ונצליח לשמר אותו?
תגיד, ניראה לך שזה יהיה מוצלח? שווה סיכונים, מאמץ ויתורים?
והמופנמות, זה ניראה לך נורמלי. ו...הבשלות? הרבה שאלות יש בבשלות... תגיד, מה עם המנטאלי? מרגיש אותי? נכנס לי לראש? לא, לא לחלק המבולגן.....לשם עדיין אין כניסה,
שם גם לי לא תמיד יש.
לא קורה לי הרבה שאין לי דעה, אבל קורה לי לא מעט שאין לי מה לומר...ואז מעדיפה לשתוק.
ולפעמים המציאות היא כל כך הזויה, שאני פשוט לא יודעת להחליט אם זה יותר עצוב או יותר מצחיק, אם זה מבאס או פשוט מגוחך ואז לנוכח ההשתאות הכל כך גדולה אני צריכה להזכיר לעצמי שכניראה וורסטליות זה חלק מהחיים...
רק בריאות...
אני מנסה לזקק תחושות, מנסה לזקק מחשבות, זאת מתודה מוכרת לי, שגורה, קיימת בארסנל.
מעבירה את הכל דרך מסננת דקה דקה של מליון ואחד פילטרים ומנסה להגיע להבנה אחת...פשוטה ומושלמת...
וזה פשוט לא הולך לי.
זה לא משהו אקוטי, לא משהו שלא ניתן לפתור במחי יד.. בהנד עפעף.
זה יציק, יפריע אולי גם קצת יבאס, אבל באמת, באמת שעד הבוקר הכל יעבור, מחר כבר תהיי כמו חדשה...
-מה יש לך? הוא מסתכל עלי לא מבין.
אני שותקת לא עונה, משפילה את המבט שלא יראה את הדמעות שמתחילות לנצנץ בזוית העין. בפנים אני חושבת, אך אפשר בכלל להסביר? באיזה מונחים להשתמש? רעב? רעש? געגוע? ריקנות? צורך??? אך לומר, שמילה אחת יכולה לחייך אותי, מרגיעה והעדרה מרעישה עולמות? מה לספר על מרחק שנות אור על פער הולך וגדל? על הבנה שמתעצבת?
-נו??? הוא לא מרפה.
-סתם יום חרא בעבודה...כלום לא הלך לי.
רוצה להתנפץ עליך, לגמרי, ככה שתוכל לאסוף את כל השברים, לראות אותם מתאחים חזרה. אז תאסוף אותי אליך, תחבק, תעטוף אותי, תגיד לי שהכל בסדר שהתבלבלתי, שלא קטנה עליך.
תיתן לי להניח את הראש על הירך שלך, ידך מלטפת לי את השער ועם כל ליטוף... כנועה לך יותר, מתמסרת יותר, שייכת, לא נאבקת.
לא נאבקת כאן...
זה כמו סבך של קצוות, כל קצה צריך להתאים, כל חיבור צריך להסתנכרן , זה כמו גלגלי שיניים שמניעים אחד את השני..תמונת מראה שמעידה על הצורך.
רק אז יכול להגיע השקט. שקט שממלא מציף, מרגיע ומעורר. שקט שפועל בניגודים מחזק אותם,
מקטב בצורה פרדוקסלית באופן מושלם.
זר לא יבין...
