התעוררתי מאוחר מידי, עם שאריות מגעילות של וודקה וגראס שהולמות לי בגוף ויותר מזה בנשמה. עם יכולת הסתכלות חצי מפוקחת ושלמה מבאסת, על פיגור של עצב שלוח רסן והשלכותיו.
אני נשכבת בסלון שרועה על הספה, עם הפנים לים, בחוץ זה כמו שקט של אפורים שמתמזגים אחד בשני, שום צמרת עץ לא זזה..כמו יום כיפור של השמחה. אני מדמיינת אך כמו מתוך השקט הזה שמתחיל לרעום, תתחיל ההתנפצות, כמו סצינה אלימה שמוקרנת ב slow motion אצלי בתוך הראש...וכל הבתים והמכונית של מורדות ההר מתפוצצים אחד אחרי השני..הפוקליפסה במיטבה.
המחשב פתוח על התכתבות שאני צריכה להתיחס אליה, והמציאות של מחר קרובה יותר מתמיד, קרובה מידי ומתחילה לתת את אותתיה בהבזקים של רעש שבין משיכות האף וניגוב העיניים.
שנייה...תכף אני אגרור את עצמי לעבוד, דקה.. רק שהג'יפ מרצדס GLE החדש שהשכן מקומה שתיים קנה יתפוצץ גם...
מתגעגעת אליך.