זה לא שלא ידעתי כמה זה יכאב, וירגיש עצוב וריק, כזה שרק מעצם ראשית המחשבה כבר מצטברות הדמעות בקצה העיניים. הרי כבר ממש ממש בהתחלה ידעתי שמה שהכי מפחיד בלהתמסר זאת המחשבה על מה יהיה כשיגמר. וזה תמיד מלווה בחוק שימור ..כמה עומק שמצליחים להשיג ככה עמוק הכאב כשנגמר, ובייחוד כשזה לא ..נגמר.
אז אני קוברת את עצמי בעבודה, מנסה לצוף בעומס שלה ובקושי ממנה ובבדידות הזו שכל כך דוקרת. ואני מצליחה לפרקים להתגעגע רק בבין לבין, ואני מגיעה לעבודה עם האיפור מרוח ולמכון עם העיניים נפוחות ולכרית בסוף היום כשאני סחוטה רגשית ופיזית וכבר תכף שוב בוקר..ואני מטפחת יפה יפה צום רגשי...והוא יפה לי.
ואפילו פתחתי כרטיס באתר ונילי, לא סליזי כמו טינדר..שיחזרו... ונפלתי על "שולט" פח שהכחיש קשר לכאן אבל בשיחה הראשונה אמר לי שאני לא באמת נשלטת ונתן ניתוח עומק דאגנוסטי ואמר שאני בסהכ אוהבת גברים חזקים ואלמנטים של שליטה בסקס ושאל אם קראתי 50 גוונים של טמטום ואמר ושיש לי חמישה ימים להשיג לו משהיא שהוא ייזין ואני אלקק לה את הכוס ושאל אם אני רוצה לבוא למצוץ לו ...ואני חשבתי שאני כניראה באמת לא נשלטת...כי אפילו אין לי את מי להביא לאדיוט ולמצוץ רוצה לא, לו....נשלטת בלאי שכמותי.
מחר אולי יהיה יותר טוב.
