לפני 4 שנים. 14 בדצמבר 2019 בשעה 14:50
אני מקבלת בהטחה ישירה את כל פער הדורות, והוא חד וציני ורהוט, והישירות הזו כואבת..וכן היה לו ממי ללמוד. ואני, לא פעם משליכה את פער הדורות הזה אחורה, משתדלת מאוד שלא בחדות, וציניות? ציניות כבר ממש לא רלוונטית כאן.
ואז אני חותמת מבט , אוספת אלי קושי, עומדת גאה. כשכל מה שאני צריכה, הכי צריכה , זה להניח את הכל, להשיל את הנוקשות לאפשר לכל המגננות ליפול. לתת לרכות לנזול ממני, להתפרק לגמרי ולדעת שיהיה מי שיאסוף, ויחבק ויגונן ויכאיב.
והיום יום שלי כרגע כל כך תובעני ודורש עד שאני כבר כמעט לא מצליחה לזכור מצבים אחרים, אך כל כך מהר המציאות הזו הפכה להכי נוכחת.
ואז אתה שואל, אחרי שאני כמעט מתחננת, על החיים והבכלל והלב.. וזה מפרק אותי לגמרי, אני כותבת לך משהו אחד ובוכה משהו אחר.