זוטות

שהחשדנות הופכת כזו שכבר אי אפשר לזהות אם מולך הדבר הנכון :(

לא תמיד הייתי מקולקלת...

I lost it completely

שאני מחפשת את הדרך הביתה...

לפעמים טמטום הוא פ ש ו ט טמטום,

לא פשטות, לא חוסר הבנה, לא צניעות...לא....

טמטום כטמטום,

ואז הרוע מקבל משנה תוקף....

זה לא פשוט להיות מטומטם, אבל זה תמיד אפשרי...

*פריקה לצורך פריקה*

הלגימה הראשון של הקפה,

כשהריח שלו מתחיל ומתפשט לכל הכיוונים,

זה שמחווט מחדש את הנוירונים שבמח ומאפשר את  ההסברים הרציונאליים לתחושה.

ואז...

העייפות מקבלת הסבר...

הבאסה, גם...

הרעב... מובן....

 בוקר נטול אנרגיות

צריכה להיכנס כמו ....לתוך בועה,
לשמוע את טריקת הדלת,
סיבוב המפתח במנעול,
למסור את התודעה, את הגוף את הנפש,
להתמסר לריח, לקול, למגע,
 לאפשר למילים לעטוף, למגע לשכר, לכאב לנסוק,
מבקשת להרגיש את השקט שבעוצמה,
את התשוקה שבהתמסרות.

תכף זה יקרה...ההבנה תגיעה,
כמו כל דבר בחיים זה ישקע ויוטמע ואז..אז גם תגיעה ההבנה אלא שאז...כבר לא יהיה צורך בה, היא לא תדרש..לא לי לפחות.
תכף, אל תאיץ, בבקשה...
זה דורש את הקצב שלו, את ההתמסרות הנכונה.
ואז...
אחרי...
זה יהפוך לטבע שני, לדבר הכי נכון שבעולם.

בוסר לגמרי בוסר...שום בשלות.

כל עמידה היא חדשה, בפני עצמה מנותקת מהאחרות, היא כמו 100% ו0% בוזמנית.

כמו מאורע שאינו תלוי בקודמים לו.

וכשהגוש ממלא, מציף, שואב... הוא שואב את הכל ולא משנה שום רציונליזציה, שום הגיון לא משחק כאן תפקיד, רק מים שממלאים לאט לאט את הגרון מציפים את הריאות חוסמים את המעבר.

ולא משנה שום מחשבה שמרטיטה, מגרה, מעוררת...הכל מתנקז למקום אחד...בוסר.

לפעמים... היא מציצה החוצה, מבעד לסדקים שהולכים ונפערים,  מבקשת לצאת מולך,להתגלות, להראות,

היא מבקשת, בלי מילים,  להיות בפינה, עירומה, מעורטלת מסתירה כתם רטיבות שהולך ומתגבר וחיוך שקט שממלא מבפנים.

עם ראש מורכן ועינים כסויות, היא מקשיבה ברוב קשב, גורה שמחפשת את מקומה, להצטנף בו...

רגע... תמתין שניה...מבטיחה לא להפריע לך,

אני אהיה בשקט, לא אדבר,

לא אזוז, אפילו לא תרגיש אותי.

אני רק אניח את הראש, כאן, בשקע...לרגע...

ואשקע...

בבקשה תהיה בררן איתי,
תציב את המסננת הכי דקה שלך,
תעלה את כל בלוני הניסוי,
הסטנדרטים הכי קשיחים שלך, אל תוותר, אל תתגמש...

כי בלעדיהם כל זה לא שווה,

אני יודעת שאני אעשה את זה.