בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

זוטות

גם הדברים הכי מהותיים בעולם, הכי גדולים..באנלים, לפעמים.
לפני 6 שנים. 21 בינואר 2018 בשעה 21:10

נותנת לדברים לשקוע...לחלחל, להבנות לבקוע ולבצבץ מבין התהיות. לקשר שבין כל גווי אישיותי להתחבר יחד...  לזהות אחת שזורה וברורה תחתך... עבורך.

מאפשרת לעצמי לנסות ולהרפות מהמשא, לשחרר מעט את האחיזה ולהתרפק על המקום שלי, שכל כך מבקשת אותו, כמהה אליו.

רואה את הדפוזיה שבין חלקי חיי, את הטשטשות המעברים.

ואז... יום  עם רמת מורכבות של שבוע שלם, הופך נסבל. החשיבה הופכת צלולה יותר, בהירה וחדה, מנוסחת עבורי ברמתה המורכבת והפשוטה ביותר בוזמנית. 

כי אז...אז אני מבינה...

לפני 6 שנים. 20 בינואר 2018 בשעה 16:38

בוא, בוא ואלחש לך באוזן..כמו בסוד... מילים שקטות על התמסרות, על  סגידה, מילים על טוטאליות, שייכות וציות. 

ואז, אז אכרע ...אבקש לשבת למרגלותיך, ארכין ראשי , אשתוק, ואקשיב...רק אקשיב.

 

לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 7:05

לפנות בוקר הוא העיר אותי, בכית מתוך שינה..

אמרתי לו 'הכל בסדר'  והסתובבתי עם הגב..מנסה לחזור ולישון וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, חבל שאני לא יכולה לספר לך עכשיו, מה חלמתי... 

לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 18:28

סאבית בכל מהותי סאבית,  

לא מלכה..לא שולטת...אפילו לא סווצ'רית...ממש סאבית.

אז אך זה שאת הסשנים המנטאלים הכי קשים...אני עושה לעצמי... 

 

 

 

אוף...

 

לפני 6 שנים. 11 בינואר 2018 בשעה 21:40

 יש ימים שגולשים מעבר לגבולם והם לא טובים יותר ולא רעים יותר, הם לא משעמים פחות ולא תכליתיים במיוחד.

הם פשוט ארוכים... כמו מחשבה אחת,  שמתחילה והיא ללא סוף, ללא הפוגה, וכל מה שצריך זה כבר להניח את הראש ולאפשר לה לגלוש החוצה ולהתפוגג. לפנות מקום לאחרות..

ראויות יותר...

נעימות הרבה יותר...

כאלה שמרטיטות את הכל...כמו גל חום נעים ומכיל שמתפשט בפנים ועוטף.  

כאלה שבהן ניתן לבקש ולראות את העומד לקרות, ורק, רק להמתין...במקום...בשקט ולצפות לבאות.

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 19:28

הפינה הזו שלפני ההתנפצות...

זו שבה את זורקת את הכל,  מוציאה סיכה דקה ומפוצצת את הבועה השברירית שהולכת ונארגת לאט לאט,

מוצאת סדק דק ומתחילה להרחיב אותו, להכניס לתוכו מחשבות, ספקות, הרהורים. המקום הזה שבו שקט מוחלף באי ודאות,  רטיבות מוחלפת בתהיה, רצון בספק.

וגעגוע, געגוע  מוחלף בגעגוע...

לפני 6 שנים. 31 בדצמבר 2017 בשעה 16:21

אתה יכול לקרוא לי כלבה, כמהה להניח ראש על ירך ולזכות ממך לליטוף,

אפשר גם זונה, קצת תיתן למעטה להתפוגף, לבטחון לצאת  והיא שם עם פנטזיות , נעלי עקב, גרבי רשת ובוטות. 

סאבית...זו אני, מחפשת את המקום תחתך לציית, לרצות , להתמסר כל כולי.

אבל... אם תגיד שאני  ילדה טובה....תרטיט את עולמי, תגרום לי לנזול תחתך בצפייה.

 

לפני 6 שנים. 29 בדצמבר 2017 בשעה 6:17

מול הפינה הכי יפה בעולם, שאפשר לצמצם בה את המבט ולראות רק חיבורים של כתמי צבע אפורים גדולים. כמו עם צנצנת זכוכית עגולה, גדולה מלאה בחוטי צמר צבעוניים..רבגוניים שזורים אחד בשני בערבובייה. 

 מחפשת את הדרך להתחיל ולפרום את הקשרים ולא מוצאת..לפעמים שולחת יד ,עמוק, פנימה חושבת שרואה מאיפה צריך להתחיל, כבר מכירה את זה... ובדרך רק הקשרים הופכים יותר סבוכים..

ואני יודעת שכל מה שצריך,  זה רק למצוא את הקצה...

 

לפני 6 שנים. 24 בדצמבר 2017 בשעה 8:13

ידעתי שזה יגיע,

אני אעמוד בלי להבין, בלי תובנות, בלי שום דבר מתוחכם לומר...

הדברים שיושמעו יחלחלו פנימה, ישקעו תוך שהם  פוצעים את המעטה, יוצרים קרעים קטנים וצורבים.

אני אסתכל, אישיר מבט ואשתוק, אתן לכאב לגעת וכל נגיעה שלו תיצור שכבה נוספת. 

וכל שכבה תחזק את הקודמות לה ועם כל שכבה...אקווה שתגיע גם ההבנה.

 

*מחפשת את התשובות שהיית נותן לי* 

לפני 6 שנים. 22 בדצמבר 2017 בשעה 6:26

אך עוצרים את הבלגאן שבראש? את עודף המחשבות? את הרכבת שנוסעת על 220 קמש ומחרישה אזניים?

אך משחררים את האחיזה שכובלת, את ההחזקה שלא מאפשרת לנשום?

אך נותנים לדמעות לרדת ...לנזול, לשחרר את כל?

לקול לצאת...

 

*שונאת לעבוד בשישי....*