זוטות

בראש אני מבינה, לגמרי עד הסוף, לפרטי פרטים. בצורה חדה ומחושבת, ברורה וחד משמעית.

בגוף פחות, הוא ממאן ללכת אחרי הראש, נע לרחשי הלב.

בלב...שם בכלל לא, הוא נאטם להבנה. מסרב לקבל מסקנות, מתעקש על חוסר ההגיון..

חוסר סנכרון..זה מתיש...

עד כמה אפשר להסתתר מאחורי תרוצים,

מאחורי אמירות חסרות תוכן וחסרות שחר?

כמה פעמים את עוד תספרי לעצמך את אותם שקרים ותנסי להחיות משהו שאולי כבר איננו?

עד מתי תמשיכי לעצום עין ואפילו להוסיף אליה את השניה?

עד כמה אפשר להישען על פנטזיה?

היום הזה עייף אותי, ממש ממש עייף אותי,

זאת לאות עמוקה...שמציפה את הכל,

את הגוף את הנשמה, היא נכנסת פנימה, אפילו את סדר המחשבות היא משבשת. גורמת לי לאטום אותן, לא לאפשר לתובנות לצוץ, מטביעה אותן בתוך ריק.

זה להרגיש את העייפות  בפנים נוזלת לכל הכיוונים, להרגיש אותך מבפנים לרצות לתת לך לנוח.

זו לאות כזו שרק דבר אחד יכול למגר ולשטוף אותה החוצה.

הבוטות שלי חבויה עמוק עמוק בפנים..מסתתרת.

צריך לחשוף, על מנת שהיא תצא,

ס'עמק שאני בדסמית.

ס'עמק שזה מה שצריכה...

כל מילה שלך שנאמרת נחרטת בפנים, כל אחת שנכתבת נצרבת משאירה חותם.

הכל חובר יחד, נשאב לאותו מרכז דמיוני, שוקע בתודע, מתיישב בלב ומוזרם הלאה,  מופץ,  כמו חלק ממחזור הדם, זורם בין האברים. הופך לחלק מ... מחזק את ההבנה, מאיר על מקומי.

כל מילה שלך שלא נאמרת  נחרטת בפנים, נצרבת בתודעה משאירה חותם...

את כל מה שאני לא רוצה לומר לך, אני כותבת..ככה בלי פלטרים, לא מסונן, לא מסוגנן, מלאא בחינניות המאפיינת אותי, זו ששמורה בעיקר למצבים קשים במיוחד. זו שאין לי סיכוי בה לעשות הגהה מרוב שגיאות.

הכל אני מוציאה ישירות, בלי לחשוב השלכות, בלי לתכנן תוצאות בלי להעריך סיכונים, הכלללל. 

ואז..כשהכל פרוס על הדף, הכל זועק החוצה, כל הפומפוזיות נשפכה ממני... אני נשארת רק עם הבנה אחת, פשוטה, רק עם אמת אחת שנכונה לי.

ועם ראש מורכן, עינים שמושפלות, עם שקט שממלא.

תודה

כשזה משתלט עלי זה רע, כל המחשבות רצות בערבוביה ולא עוצרות, כל הנוירונים שבמח בוזמנית יורים פולסים.

גם ככה אני עם קצות עצבים חשופים, סף כאב שסופג וסופג עד שאני כבר מותשת. וזה כמו הפוך על הפוך: גוף בלי תנועה, דוממת לגמרי, אפילו את הנשימה מנסה למתן מכניסה אויר לאט, מנפחת רק קצת את הריאות ומשחררת לאט לאט כמעט בלי להרגיש כי פשוט אין ברירה אחרת.

ובפנים זה טס מקצה לקצה עד לקצות האצבעות וזה חורך וזה צורב, זה כמו יד מבפנים שתופסת בקרביים מסובבת ולא מרפה. ואז עם הכאב מתחילות המחשבות והן מדמות את התחושות בקוהרנטיות מופלאה, סינכרון מדהים בהרמוניה שהיא בלתי נסבלת.

סעמק

תיצור לנו בועה?  כזו שלא רוצים לצאת ממנה?
כזו שנותנת אויר בימים שאין?
כזו שמאפשרת להתמודדד עם הבדידות שבחוץ ?

שההתנפצות בה רכה? השבירה אפשרית? 

 כזו שיהיה לי מקום בה?

פינה... שקטה, רועשת?

פינה תחתך...

זה לוחץ לי בגוף מבפנים כלפי חוץ...זה מבקש לצאת, לפרוץ החוצה...כמו צעקה שכלואה בפנים.

זה זורם בורידים..בעורקים... מובל עם מחזור הדם עובר דרך הלב, שוהה בו, משתעשע, כמו מתגרה...ומשם מגיע לכל נים לכל תא...

וזה לפרקים שקט ולפרקים גועש..

ואני יודעת שזה כל כך פשוט שזה בלתי נמנע.

אני יושבת מולה וכל מילה שיוצאת לה מהפה משומשת...וכל אמירה... שחוקה וכל מבט ידוע מראש וכל מניפלציה כבר ראיתי לפני כן...

והיא משעממת אותי בנדושות שלה...והיא מגוחכת מולי בכך שהיא צפויה...ואני יודעת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ...ומה תהיה התגובה.

ועדיין...אני מתרוממת מהכיסא יוצאת החוצה והדמעות חונקות אותי...