זוטות

ימים לא משהו, כבר היו לי טובים יותר, גם היו פחות. אני מנסה לחוות אותם דרך הספירלה, לנסות להבין את השיעור שלהם, זה שתמיד קיים, רק אם אדע להסתכל. אני מפעילה את הספוטפיי ונכנסת מתחת לזרם. הראש עובד אצלי שעות נוספות, לא נותן לאף איבר אחר להתבטא, ואני יודעת שהמחאה תגיע,  מתישהו לפנות בוקר.

המחשבות שלי, נעות  כמו מולקולות חופשיות, מתנפצות לכל הכיוונים, ואז יחד עם המים החמים  וניקו ששרה ברקע על ימי ראשון בבוקר, אני מנסה לעשות סדר.ואז עולה בי תהייה מבאסת, על הרגע שבו אנשים מצליחים להבין שהם בסהכ פונקציה אצל אנשים אחרים. ועוד יותר מבאסת אותי ההבנה, לגבי הפעולה או העדרה שהם נוקטים או לא,  כשהם מבינים את זה.

משם כבר הדרך קצרה למחשבות על גלגולי חיים אחרים, מקומות, אנשים.

ואז, כשמשתנה רעש הרקע, מה velvet underground לפרסומת מעצבנת בספוטפי נקטע לי חוט המחשבה.

ואיתו גם זרם המים החמים. 

 

יש מצב שאני מפחדת מהצל של עצמי?!