לפני 3 שנים. 14 ביולי 2021 בשעה 10:20
כשאני מצליחה, לפרקים קצרים מאוד, להפריד בין ההגיון ולרגש, אני המצליחה לחשוב על כל הסיטואציה הזאת בצורה קרה אפילו מחושבת. כמו לשים את כל המידע על השולחן ולנבור בו לנסות לעשות בו סדר. אבל אלה פרקי זמן מאוד קצרים וביניהם הרבה זמן שהשליטה היחידה היא של הלב שלי. והוא לא מגיב טוב למצב, לא מצליח להסתגל.
ואז אני עושה מולו את המעשה היחיד שאני באמת באמת רגילה לעשות, מולו. וזה אפילו לא מפגר, וזה בלי שום חינניות. זה סתם מטומטם וסתם פתטי וסתם כל כך כל כך מכאיב לי. ואני מכירה אותו, כל כך כל כך טוב. אז אני מנסה לזהות את הניואנסים ומפחדת מהם בוזמנית. מנסה להיאחז במה שעוד נותר להיאחז בו.
בסוף בלת ברירה, אני עוזבת, אפילו לא מצליחה להרפות,
משאירה את כל הקלפים חשופים ואת הלב שלי נתון לחסדים.
